ר"מ בישיבה
קידושין דף ז, ב: "בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא א"ד בתר דידהו אזלינן והליכא".
ובתוד"ה ד"ה שתי כתב דבתר נותן לאו דוקא, וא"כ עיקר האיבעיא היא, אי אזלינן בתר מקבל לגמרי או בתר דידהו. אמנם בגמ' הרי נאמר "בתר נותן . . והאיכא ממונא", ומשמע דמצד הנותן איכא ממונא, וא"כ צ"ע בכוונת התוס' "בתר נותן לאו דוקא", ועי' באחרונים שביארו דברי התוס' בזה. אמנם רש"י בסוגיין לא פירש מידי, ולכאו' למד דברי הגמ' כפשוטם. דאי אזלינן בתר נותן ומקבל איכא ממונא, וא"כ צ"ע מה שהקשו התוס' דאי אזלינן בתר נותן ודאי בעי ב' פרוטות, שהרי הנותן אינו אלא שליח בניו.
ועי' במהרי"ט בסוגיין ועוד, שפי' דהכוונה שיהני מדין עבד כנעני. אמנם בתלמיד הרשב"א כתב ע"ז שהוא דוחק. ועוד זאת, דאליבא דרש"י ודאי שא"א לומר כן שהרי הו"ל לבאר כן להדיא.
ומצאתי מ"ש כאן הר"ח ב"ש (נדפס ג"כ במשנת ראשונים), וז"ל: "מי אמרינן בתר נותן ומקבל אזלינן . . והנה זה נתן פרוטה וזה קיבל פרוטה והוא דבר הראוי לקדש בו ונתקדשו שניהם". ע"כ. וצ"ע בכוונתו: א. הרי סו"ס אין כאן פרוטה אלא דבר הראוי לקדש רק אשה א', וא"כ איך יתקדשו שניהם. ב. יתירה מזו צ"ע בפי' "דבר הראוי לקדש בו"; דפשטות הל' מורה דגם לפני מעשה הקידושין הוי הכסף בעצם "דבר הראוי לקדש בו", ולכאו' לפני שמשתמש בכסף זה למעשה הקידושין הוי הכסף ככל כסף דעלמא ולא חל עליו שם כסף הראוי לקידושין.
ואולי י"ל בזה, דבדבריו מבוארים היטב גדר קידושי כסף: ובהקדים דבלקו"ש חל"ה ע' 84 מבאר גדר קנין שדה עפרון דלא הוי ככל קנין בעלמא שהוא "מעשה משותף דהמוכר והקונה ע"י מעשה הקנין", אלא הו' באופן "דהפקעת רשות לגמרי" ואין ליחסו להמוכר שהוא זה שמכר שדה זו, עיי"ש היטב.
ועפ"ז י"ל, דכיון שילפינן קידושי כסף משדה עפרון, דזהו ג"כ גדר קידושי כסף - דאינו מעשה קנין שעיקרו הנתינה דהקונה והקבלה דהמוכר (מעשה משותף), אלא הוא הפקעה, שהתורה אמרה דבעצם נתינת הכסף מפקיע רשותה ונעשית לאשת איש.
ואולי זהו ג"כ כוונת דברי רש"י הידועים (ד, ב) "כסף עביד אישות", דלכ' מהו הכוונה בזה. ובאחרונים ביארו בב' אופנים: א. דס"ל לרש"י בגדר קנין כסף כשיטת הט"ז דהוא מעשה קנין ולא פרעון. ב. דס"ל לרש"י דהכסף פועל חלות איסור אשת איש. ואין להאריך כאן בדבריהם אבל לכאו' עדיין אינו מחוור.
וי"ל - ע"פ סגנון השיחה הנ"ל - דאין עיקר קידושי כסף מעשה הנתינה דהאיש והקבלה דהאשה (מעשה משותף דהמוכר והקונה), אלא דהתורה נתנה כח להאיש להפקיע מהאשה קנינה ע"י הכסף (אבל לאו דוקא שיתן הקונה וכו' – דאינו מעשה משותף דהמוכר והקונה).
וזהו "כסף עביד אישות", דהיינו שאין הכסף סתם כסף דעלמא שמשתמשים בו האיש והאשה למעשה הקידושין (שעיקרו נתינת האיש וקבלת האשה), אלא על עצם הכסף חל גדר "כסף קידושין" שבכח כסף זה להפקיע קנין האשה.
(ולהעיר ג"כ מדברי הברכ"ש בריש מכילתין בגדר קידושי כסף, דאינו דין קנין ככל מו"מ, אלא הוא "מעשה קיחה". וזהו דילפינן משדה עפרון (לא רק שכסף מהני לקנין בקידושין, אלא) דגדרו של קידושי כסף הוא "מעשה קיחה", עיי"ש היטב ויתאימו הדברים לשיחה הנ"ל).
ואפשר דזהו כוונת הר"ח ב"ש "והוא דבר הראוי לקדש בו ונתקדשו שניהם", כלומר: דאם לומדים קידושי כסף כפשוטו דיסודו נתינת האיש וקבלת האשה, א"כ זה דבעינן שיעור פרוטה הוא כדי שייחשב לנתינה וקבלה. ואם נאמר כן פשוט דבעינן פרוטה לכל איש ואשה המתקדשת – "בתר דידהו אזלינן", אבל אם נאמר דגדר קידושי כסף הוא שגם לפני מעשה הקידושין (הנתינה והקבלה) נעשה עצם הכסף "כסף קידושין" שבכחו להפקיע קניינה, א"כ י"ל דגם דין הפרוטה אינו כדי להחשיב הנתינה והקבלה, אלא הוא גזה"כ דרק בפרוטה חל הכח בהכסף - שיהי' "כסף קידושין" לקדש אשה. ואם נאמר כן אפשר שיתקדשו שניהם (אולם רק בנותן ומקבל א') כיון דעצם הפרוטה חל עליו שם "כסף קידושין" שאפשר לקדש בו. ואי"צ נתינה פרטית מהאיש וקבלה פרטית מהאשה, אלא בכח פרוטה א' להפקיע קנינם "ויתקדשו שניהם".
ואולי לא פי' רש"י הכא מידי משום שסומך על מה שכבר כתב "כסף עביד אישות".
Download PDF