פירוש הר"ש והרע"ב

א) תנן (ביכורים פ"א מ"ג) "אין מביאין בכורים קודם לעצרת. אנשי2 הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת, ולא קבלו מהם מפני הכתוב שבתורה (פ' משפטים כג, טז) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". ובתוספתא (ביכורים פ"א, א) שנינו: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת, ואם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן". וברמב"ם הלכות ביכורים פ"ב ה"ו כתב, וז"ל: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם [שם3] עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן".

והנה ביסוד הדין שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת פירש הר"ש4 דהוא משום "דשתי הלחם איקרו בכורים,5 ותנן במנחות בפרק רבי ישמעאל (סח, ע"ב) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש", היינו דהוא משום דין איסור חדש במקדש, שאסור להביא מנחות וביכורים קודם להבאת שתי הלחם. וכן פירש הרע"ב.6

ולפי זה צ"ל דהא דתנן "אין מביאין בכורים קודם לעצרת" פירושו קודם להבאת שתי הלחם שמקריבין במקדש בעצרת, דהיינו שגם בעצרת עצמו אין מביאין ביכורים עד לאחרי שיביאו את שתי הלחם, דהא איסור חדש במקדש לא פקע עד הקרבת שתי הלחם כמפורש במסכת מנחות שם.

וכן משמע מהא דאיתא בירושלמי סוף מסכת חלה (פ"ד ה"ה) על הא דתנן "אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם", דמקשה הגמרא "לא כן סברנן מימר קודם לשתי חלות לא יביא ואם הביא כשר", ומתרצת "שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה". ופירש הר"ש (הנ"ל): "ובירושלמי פריך אמאי לא קבלו ממנו, התנן התם (מנחות סח, ע"ב) אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר, ומשני שנייה היא שהדבר מסוים, שלא יקבע הדבר חובה . . . מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם, אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא". ומבואר לכאורה, דהא ד"אין מביאין בכורים קודם לעצרת" הוא חד דינא עם הא דאין מביאין מנחות ובכורים לפני הבאת שתי הלחם, דאלה"כ, ואיסור הבאת ביכורים קודם לעצרת איסור בפ"ע המיוחד לביכורים הוא, קושיית הירושלמי מעיקרא ליתא, דהא יש לומר דהא דתנן "אם הביא כשר" מיירי במנחות וכיו"ב, וגם בביכורים איכא לאוקומי הא דאם הביא כשר במביא ביכורים בעצרת עצמו קודם הבאת שתי הלחם.

קושי לפי שיטת הר"ש והרע"ב

ב) והנה מה שנקטו הר"ש והרע"ב דאיסור חדש במקדש נוהג גם בביכורי פירות מפורש ומבואר הוא בסוגיית הבבלי במנחות פד, ע"ב דאיסור חדש במקדש כולל גם ביכורים שאינם מחמשת מיני דגן (ודלא כאיסור חדש במדינה שלא נאמר אלא בדגן ולא בפירות האילן וכיו"ב). וזה לשון הגמרא [ופירוש רש"י] שם: "קרבן ראשית7 [משמע נמי אשתי הלחם אע"ג דכתיב בבכורים, כדאמרינן (מנחות נח, ע"א) 'מה יש לך להביא בכורים מן הדבש ושתי הלחם מן החמץ'], שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר8 בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. אין לי אלא חדשה של חטים [דומיא דשתי הלחם שהן חיטין שאין יכול להביא קודם שתי הלחם], חדשה של שעורים [כגון מנחת קנאות] מנין [שלא יביא קודם לשתי הלחם], ת"ל חדשה חדשה [שתי פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה, והקרבתם9 מנחה חדשה], אם אינו ענין לחדשה של חיטין תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא [שתי הלחם] קודמת לביכורים [שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם], ת"ל10 וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים [כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטין אפילו בכורים. ענין אחר, חג שבועות בכורי קציר חטים, מה שאתה מביא בחג השבועות שהוא שתי הלחם, יהא קודם לכל קציר אפילו לבכורים]. ואין לי אלא בכורי קציר חטים, קציר שעורים מנין, ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וכו' [חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל אשר תזרע בשדה אפילו לחדש של שעורים]. ואין לי אלא שתזרע, עלו מאליהן מנין, תלמוד לומר בשדה. ואין לי אלא בשדה, מנין לרבות [של חטין] שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה [דהאי דתנן11 מן המובחר היינו למצוה], תלמוד לומר12 בכורי כל אשר בארצם [אפילו בגג, דנאמר כאן בכורי כל אשר בארצם ונאמר להלן13 בכורי קציר חטים, מה בכורים האמור להלן שתי הלחם קודם לכל, אף כאן שתי הלחם קודם לכל בכורים שבארצכם]. מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן [שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזיתים קודם לשתי הלחם, דנסכים לא משמע לי' מ'בכורי כל אשר בארצם' דהאי קרא בבכורים כתיב ואין מביאין נסכים בכורים ואיידי דבעי נסכים בעי פירות האילן], נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן14 באספך את מעשיך מן השדה, מה להלן נסכים ופירות אילן [דכתיב מעשיך, כל מעשיך. ועוד, דבאותו זמן מאספין יין ופירות האילן], אף כאן [חג הקציר אע"ג דכתיב תזרע בשדה] נסכים ופירות האילן [במשמע, דשתי הלחם קודם להם]".

איסור הבאת ביכורים קודם להבאת שתי הלחם הובא להלכה ברמב"ם בהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז, וז"ל: "כבר ביארנו15 שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול, ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם, ואם הביא כשר".

אמנם, מה שצ"ב בזה הוא, דלפי מה שכתבו הר"ש והרע"ב דהא דאין מביאין ביכורים קודם העצרת היינו הך דינא דאין מביאין ביכורים קודם לשתי הלחם, למה תלה המשנה [וכ"ה ברמב"ם הל' ביכורים וכנ"ל] את הבאת הביכורים ב"עצרת", ולא בהקרבת שתי הלחם, ונפק"מ לענין הבאת ביכורים בעצרת עצמו, דאסור להביא ביכורים עד לאחרי הקרבת שתי הלחם וכמשנ"ת.

ביאור הצפנת פענח (בשיטת הרמב"ם)

ג) ע"כ פירש הצפנת פענח16 (בדעת הרמב"ם) דשני דינים נאמרו בזה: חדא, הא דאין מביאין ביכורים קודם הקרבת שתי הלחם שהוא מדין איסור חדש במקדש הנוהג בכל המנחות והנסכים וכמבואר בסוגיא דמנחות הנ"ל, וזהו שכתב הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין ש"לא יביא קודם להבאת שתי הלחם". ועוד, שאין מביאין ביכורים קודם העצרת שהוא דין בזמן הבאת הביכורים, ובדין זה הוא דמיירי הרמב"ם בהל' ביכורים.17

[ולפי דבריו יומתק זה שבמשנה דמס' ביכורים דמיירי מדין זמן הבאת ביכורים הביא הכתוב בפרשת משפטים "וחג הקציר בכורי מעשיך", ואילו בסוגיא דמנחות הנ"ל דמיירי מאיסור הבאת ביכורים מן החדש קודם הקרבת שתי הלחם הביא פסוק אחר הכתוב בפרשת תשא: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", כי שתי המשניות מדברים משני דינים נפרדים הנלמדים מפסוקים שונים].

וכתב עוד הצפנת פענח, דהך דינא דלא יביא ביכורים קודם להבאת שתי הלחם הוא משום דקיי"ל דהביכורים הם כקדשי מזבח18 וזה אינו שייך כי אם בהכנסת הביכורים לעזרה דאז נקרא עליהם שם קרבן,19 ומשום דכל איסור חדש הנאמר לענין מנחות וכו' הוא דין בקרבנות ונסכים ואין זה שייך לביכורים קודם הכנסתם לעזרה, אבל הך דינא דאין מביאין ביכורים קודם העצרת שהוא מדיני הבאת הביכורים שייך גם בהבאתם לירושלים20 דגם בזה מתקיים מצות הבאת ביכורים. ועיין בדבריו שכתב עוד כמה נפק"מ בין שני דינים וטעמים אלו.21

נפק"מ בין שיטת הר"ש והרע"ב לשיטת הצפע"נ

ד) והנה ידוע מה שחקרו האחרונים בגדר איסור הבאת מנחות ובכורים קודם שתי הלחם, אשר בכללות22 נאמרו ונשנו שני אופנים בזה:

אופן הראשון, דהוא דין איסור, דאסור להקריב מנחות מן התבואה החדשה עד שיקריבו את שתי הלחם בחג השבועות, כמו שאסור לאכול מן התבואה החדשה לפני הקרבת העומר, [וכמש"נ (פ' אמור כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם"], וכמו שקרבן העומר הרי הוא מתיר לאיסור האכילה מן התבואה החדשה הוא הדין דשתי הלחם ה"ה מתירין לאיסור ההקרבה במקדש.23

אופן השני, ובלשון השפת אמת (מנחות סח, ע"ב): "דבאמת בשתי הלחם אין מפורש דאסור להקריב מקודם, ועיקר איסור דהקרבה קודם שתי הלחם הוא משום דצריך להיות שתי הלחם מנחה חדשה" ואשר ע"כ אם הביאו מנחות וכו' לפני הקרבת שתי הלחם "אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם". ועפ"ז כתב השפת אמת דיתכן דכאשר עברו והקריבו לפני שתי הלחם דבכה"ג קיי"ל שאם הביא כשר "שוב רשאין אפילו לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם כיון דשוב בלאו הכי לא תהי' מנחה חדשה, אבל בעומר יש איסור בפני עצמו דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וממילא להקרבה נמי מיפסל ולכן אם הביא פסול דהפסול היא בגוף הקרבן".

וע"פ שיטת השפת אמת יהי' נפק"מ רבתי לדינא לענין הבאת ביכורים לפני העצרת בכה"ג שעברו והקריבו קודם קודם לשתי הלחם, דאם נימא דהא דאין מביאין בכורים לפני העצרת אינו אלא משום שעדיין לא הקריבו את שתי הלחם, הרי בכה"ג שכבר בטלה איסור ההקרבה לפני שתי הלחם ומשום ד"בלאו הכי לא תהי' מנחה חדשה", הוא הדין דמותר להביא בכורים, אבל אם נימא דהא דאין מביאין בכורים קודם העצרת הוא דין מסויים בזמן הבאת ביכורים וכמ"ש הצפע"נ, פשוט דגם בכה"ג שפקע האיסור שהוא משום לתא דשתי הלחם, אין להביא ביכורים קודם העצרת.

[ואף דנראה דגם בלאה"כ אין להביא ביכורים קודם העצרת משום מצות קריאת פרשת ביכורים, דהא קיי"ל דאין קורין אלא מן העצרת ועד החג,24 מכל מקום עדיין נפק"מ טובא לענין הבאת בכורים כאלה שאין קורין עליהם; דאם נימא שאין איסור הבאה קודם הקרבת שתי הלחם אלא כדי שתהיינה שתי הלחם מנחה חדשה וכסברת השפת אמת, הרי בכה"ג שבלאה"כ לא תהי' מנחה חדשה יהי' מותר להביא ביכורים קודם העצרת לפי שיטת הר"ש והרע"ב דהא דאין מביאין ביכורים קודם העצרת אינו אלא משום שתה"ל, משא"כ לפי הרמב"ם - לפי הבנת הצפנת פענח - דאיכא דין בפ"ע במצות ביכורים דאין מביאין קודם העצרת, פשוט דגם בכה"ג אין מביאין אותם].

קושיא מהירושלמי על ביאור הצפע"נ

ה) אמנם מה שצע"ג לכאורה לפי דברי הצפע"נ הוא הא דאיתא בירושלמי הנ"ל, דמאי מקשה הירושלמי מהא דתנן דאם הביא מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם כשר על זה שלא קיבלו את הביכורים של אנשי הר צבועים, הלא משנתנו איירי בדין (אחר) דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת, ואפשר להעמיד המשנה במנחות במי שהביא ביכורים קודם לשתי הלחם בחג השבועות עצמו. ואף שמלשון המשנה "קודם לעומר כו' פסול, קודם לשתי הלחם כו' כשר" משמע דכל שהוא לאחר העומר - אפילו לפני עצרת - כשר, י"ל דהיינו דוקא לענין מנחות ומנחת בהמה דתנא התם, משא"כ לענין ביכורים דתני בהדייהו לא מיתוקמא הא דתנן אם הביא כשר כי אם בעצרת עצמו.

ועוד קשה על קושיית הירושלמי, לפי דברי הצפע"נ, דהלא יתכן לפרש דהמשנה במס' מנחות מדבר במי שהביא את ביכוריו לעזרה דאז נקרא עליהם שם קרבן ובכה"ג קיי"ל דשוב אין מדחים אותו, משא"כ הא דתנן "אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת" כוונת המשנה היא שהביאו ביכוריהם לירושלים דעדיין לא חל עליהם שם קרבן ובכה"ג הוא דלא קיבלו הם. וא"כ צ"ב כנ"ל, מאי מקשה הירושלמי. וצ"ע בזה.

יישוב דברי הצפנת פענח

ו) ואולי יש לומר בזה, בהקדים מה שהקשו על הרמב"ם עוד, דכיון דבירושלמי הנ"ל מבואר דזה שלא קיבלו את ביכוריהם של אנשי הר צבועים הי' יוצא מן הכלל מפני "שהדבר מסויים", ופירש הר"ש "שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם" וע"כ חששו "שמא יקבע הדבר חובה", למה פסק הרמב"ם הא ד"אם הביא אין מקבלין ממנו" בסתמא אשר מזה משמע שבכל אדם הדברים אמורים ולאו דוקא באנשים חשובים כאנשי הר צבועים.25

וביותר יוקשה דהלא הא דביארו בירושלמי דשאני אנשי הר צבועים שאנשים חשובים היו הוא כדי שלא יסתרו דברי המשנה אהדדי, דבמסכת חלה וביכורים תנן שלא קיבלו את ביכוריהם של אנשי הר צבועים קודם לעצרת ואילו במסכת מנחות שנינו שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר, וכמשנ"ת. והנה גם הרמב"ם הביא להלכה את דברי שתי המשניות, וכנ"ל, שבהל' ביכורים כתב "אין מביאין בכורים קודם לעצרת כו' ואם הביא אין מקבלין ממנו" ובהל' תמידין ומוספין שם פסק: "אין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש וכו' קודם להבאת שתי הלחם, ואם הביא כשר". ולפי משמעות דברי הרמב"ם שהשמיט את אוקימתת הירושלמי בהא דאנשי הר צבועים, שוב יוקשה קושיית הירושלמי אדידי': שבהל' ביכורים פסק דאין מקבלין ממנו הביכורים שהביא קודם לעצרת ובהל' תמידין ומוספין פסק שאם הביא ביכורים קודם לשתי הלחם כשר.

וראיתי למו"ר הגרי"א העלער שליט"א26 שעמד על דברי הרמב"ם בהל' ביכורים, ופירש דמ"ש הרמב"ם "ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן", רצונו לומר דשפיר נתקיים בהם מצות הבאת ביכורים ואין צריך לחזור ולהביאם והא דימתין עד העצרת הוא משום הקריאה כדי לעשותה בזמנה, [וכמ"ש הרמב"ם בהל' ביכורים פ"ד הי"ג ד"אין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג"], והיינו דאין מקבלין ממנו לקרות ולעשות שאר מעשה הבכורים עד העצרת, וע"כ כתב הרמב"ם ד"יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן",27 דמצות הבאת ביכורים כבר קיים ע"י מה שהניחן שם (וכמ"ש הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין ד"אם הביא כשר"), ואינן מחוסרין אלא קריאה.

[ועפ"ז ביאר מה ששינה הרמב"ם מלשון התוספתא ("ימתין עד שתבא עצרת") וכתב "אלא יניחם שם28 עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן", דלמה צריך להניח שם את הביכורים.

וע"ז ביאר מו"ר הנ"ל דהך דינא דאם הביא כשר וכבר נתקיימה מצות הבאה הוא רק אם הניחן בעזרה דכל זמן שלא הניחם בעזרה עדיין לא קיים מצות הבאת ביכורים, וא"כ אם יוציאם בלי שיניחם שם יצטרך אח"כ לקיים מצות הבאה ולהביאם עוה"פ בכל דיני הבאת ביכורים שיביאם על כתיפו וכו', כיון דבהבאה בלא הנחה עדיין לא נתקיים מצות הבאה, וכיון שמלשון התוספתא "ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן" מבואר דאין הביכורים חסרים אלא קריאה ע"כ מיירי במי שכבר הניחם על קרקע העזרה שקיים בהם מצות הבאה.

והביא ראי' לדבריו ממה שסיכם הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ג הי"ד) את חיובי הביכורים בזה"ל: "שהבכורים טעונין שבעה דברים, הבאת מקום וכלי, קריאה וקרבן ושיר ותנופה ולינה". ולכאורה צ"ב למה השמיט הנחה, והלא ביכורים טעונים הנחה וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ג, וע"כ צ"ל דשאני הנחת ביכורים שאינו מתנאי מצות הבאת ביכורים אלא דהוא מגוף מצות ההבאה, וע"כ לא חשבה הרמב"ם כדבר בפ"ע כיון דהוא בכלל "הבאת מקום" שחשב שם, והיינו משום ד"מקום" פירושו 'קרקע העזרה', וא"כ כל זמן שלא הניחם עדיין לא הביאם אל מקומם].

והנה בפרט זה שבהבאת הביכורים קודם עצרת כבר קיים מצות הבאת ביכורים, מצאתי בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א בסופו,29 שעמד ג"כ על דברי הרמב"ם הנ"ל, ופירש כעין זה. וכתב עוד לבאר זה שכתב הרמב"ם הך דינא ד"אין מקבלין ממנו" בסתם, ומשמע מדבריו דבכל אדם הדברים אמורים, דהוא משום דהרמב"ם פירש מ"ש בירושלמי "שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה" דר"ל שמדאורייתא כבר יצא יד"ח הבאת ביכורים וכמבואר במשנה דמנחות הנ"ל, וזה שלא קיבלו את ביכוריהם של אנשי הר צבועים לא הי' דין מיוחד מחמת חשיבותם אלא דהוא תקנה שתקנו רבנן בכל אדם ד"מתוך שהדבר מסויים, שהוא בעזרה והוא דבר ניכר, שלא כמנחות שלא ניכר שהוא מחדש, אסרו לקבל אף כשהביא בדיעבד".30

היוצא מדברי שניהם הוא שמדברי הרמב"ם שצירף את פסקי המשנה והתוספתא ועשה מהם מקשה אחת, [דמ"ש "אין מקבלין ממנו" מקורו מלשון המשנה לגבי אנשי הר צבועים, ומ"ש "יניחם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן" מקורו מהתוספתא: "ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן"] מבואר דשני דינים אלו עולים בקנה אחד, והיינו משום דמ"ש במשנה שלא קיבלו את ביכורי אנשי הר צבועים לאו למימרא שלא קיבלו מהם כלל ולא יצאו יד"ח מצות ההבאה, אלא כדפירש בתוספתא "ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן", דהיינו שלא קיבלו לענין הקריאה ושאר מעשה הביכורים.

אמנם עדיין צ"ב, כי מלשון הירושלמי מבואר דהיתה תקנה מדרבנן, עכ"פ בנוגע לאנשי הר צבועים ודכוותייהו, שלא לקבל כלל את הביכורים שהביאו קודם העצרת, ובפשטות כוונת הירושלמי היא שהחזירו את ביכוריהם של אנשי הר צבועים, וכמ"ש התוס' יו"ט, 31 ודלא כמשנ"ת בדברי הרמב"ם.

ונראה דע"כ ס"ל להצפנת פענח (בדעת הרמב"ם) דהתוספתא בריש ביכורים פליג בזה על הירושלמי בסוף חלה:

דהירושלמי נקט דהא דתנן "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת" הוא משום דין איסור חדש במקדש, וע"כ מפרש הירושלמי לשון המשנה "ולא קיבלו מהם" שלא קיבלו הביכורים כלל ועיקר [כי בדין איסור חדש לא שייך למימר ש"לא קיבלו מהם" מיירי לענין קריאה וכיו"ב, כי איסור חדש נאמר על ההבאה וההקרבה], וע"כ הוא שהקשה הירושלמי מהא דתנן במס' מנחות לענין איסור חדש במקדש שאם הביא כשר, ותירצו דהא דאנשי הר צבועים היתה תקנה מיוחדת בנידון אנשי הר צבועים ודכוותייהו ובכה"ג י"ל דאכן החזירו את ביכוריהם [וכמו שפירש התוס' יו"ט בדברי הירושלמי].

אבל התוספתא נקטה דהא דתנן "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת" לאו משום לתא דאיסור חדש הוא, אלא דהוא דין מיוחד ומסויים בהל' ביכורים, ולפ"ז פירשה התוספתא דהא דאין מקבלין ממנו לא נאמר אלא לענין הקריאה וכיו"ב, אבל לעולם אין מחזירין לו את ביכוריו ואין מחייבין אותו לחזור ולהביאם כשתבוא העצרת. ואכן, לפי שיטת התוספתא קושיית הירושלמי על המשנה דביכורים וחלה מהמשנה דמנחות - מעיקרא ליתא, דהא דתנן במנחות ש"אם הביא כשר" מיירי לענין ההבאה, ובזה אין סתירה מהמשנה בביכורים.

ועל פי זה יתבאר בפשטות מה שהשמיט הרמב"ם אוקימתת הירושלמי בהא דאנשי הר צבועים, [ואין צורך לדחוק כדדחק באג"מ, לומר דהרמב"ם מפרש פירוש חדש בירושלמי, שחכמים התקינו שלא יקבלו ביכורים מכל אדם קודם לעצרת], דהוא משום שהרמב"ם נקט כפירוש התוספתא במס' ביכורים, דהא דתנן "ולא קיבלו מהם" אינו דין מיוחד באנשי הר צבועים, ולשיטתו נוהג דין זה בכל אדם, אבל לא לענין עצם ההבאה כי אם לענין הקריאה וכיו"ב וכמשנ"ת.

ועפ"ז מיושבים דברי הצפע"נ בדעת הרמב"ם, ולא קשה עליהם מסוגיית הירושלמי בסוף חלה, כי הרמב"ם אזיל בשיטת התוספתא הנ"ל ולא ס"ל כהירושלמי בזה, ודברי הצפנת פענח קיימים וגם נצבים.

מענין לענין באותו ענין

ז) מדאתינן לדברי הרמב"ם אלו, אסיים בהערה נוספת בלשון הרמב"ם שכתב "יניחם שם32 עד שתבא העצרת", דמשמע קצת מלשונו שצריך להניחם שם, בעזרה דייקא, ולא יטלם משם עד שתבא העצרת, וכבר עמד בזה הגרי"א העלער בדבריו הנ"ל, ע"ש מ"ש ומה שנדחק בזה טובא.

ולדידי הי' נ"ל לפי פשוטו, דלא נתכוון הרמב"ם לומר דצריכים שיהיו מונחים שם, בעזרה, דוקא אלא דקמ"ל בזה דכיון שכבר הביאם להר הבית ויצא ידי חובתו במצות הבאה שוב אין הוא אחראי עליהם, וכדקיי"ל (ביכורים פ"א מ"ט. רמב"ם הל' ביכורים פ"ב ה"כ) "שהוא חייב באחריותן [רק] עד שיביא להר הבית",33 וזהו מ"ש הרמב"ם דיניחם שם עד שתבא העצרת; פן תאמר דכיון שאין מקבלין ממנו הביכורים לפני העצרת עדיין חייב הוא באחריותן עד העצרת, קמ"ל דאף שהוא מחוייב לחזור בעצרת ולקרוא עליהם, מ"מ כיון דהא דאין מקבלין ממנו הביכורים אינו אלא לענין קריאה אבל לענין הבאה כבר יצא יד"ח וכמשנ"ת, ע"כ שוב אינו חייב באחריותם ועל כן יוכל לילך לבטח דרכו ולהניח שם את הביכורים עד שתבוא העצרת ואז יחזור ויבא לקיים מצות קריאה בשעתה.