במס' שבת (ו, א) אי': "ד' רשויות לשבת, רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור". ובתוס' שם (ד"ה ארבע) כתבו וז"ל: "ק' לרשב"א ליתני ה' רשויות, דהא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, הזורק מר"ה לתוכו או איפכא, חייב, ואין מטלטלין בו אלא בד"א (לקמן ז,א). וי"ל דההיא רה"י גמור, אלא לענין דאין מטלטלין בו אלא בד"א עשאוה ככרמלית, והרי כבר שנה רה"י וכרמלית, ולהכי נמי לא תני חצר שלא עירבו". עכ"ל.

וצע"ק, בתחלה מאי קסברי ובסוף מאי קסברי, דהרי גם בההו"א ידעו שבעצם ה"ה רה"י, שהרי הזורק מרה"ר לתוכו או איפכא חייב, אלא שהחמירו חכמים שיהי' לו גם דין כרמלית, בזה שאסור לטלטל בתוכו ד"א, ואעפ"כ הקשו שייחשב כרשות בפ"ע, מטעם שבאף א' מהד' רשויות לא מצינו דין כזה, שהזורק לתוכו מרה"ר חייב, ואסור לטלטל בתוכו ד"א [שהרי ברה"י מותר לטלטל בתוכו ד"א, וברה"ר הזורק לתוכו מרה"ר אחר (פחות מד"א) מותר. ובכרמלית, הזורק לתוכו פטור], ולכן סברו שזה מספיק להחשיבו כרשות בפ"ע - א"כ מה נשתנה בהמסקנא, לומר שאף שיש בה דין אחר, מ"מ ה"ז רה"י גמור עם חומרת כרמלית, ולכן אין להחשיבו כרשות בפ"ע, כי נכלל הוא בהד' רשויות המנויות.

וי"ל בזה בהקדים החקירה הידועה האם מקום פטור נק' רשות, אלא רשות כזו שמותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י, או שמק"פ אינו רשות כלל, ולכן מותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י.

וחקירה זו נוגעת גם לכללות הגדר דאיסור הוצאה בשבת. דאם מק"פ אינו רשות כלל, אז י"ל בפשטות שהיות ומה"ת אין רשות אחרת חוץ מרה"ר ורה"י, הרי שאיסור הוצאה מעיקרא הי' שאסור להוציא מרשות לרשות (ולא מרה"י לרה"ר); משא"כ אם מק"פ הוה ג"כ רשות, אלא רשות המותר, אז אאפ"ל שהאיסור הוא הוצאה מרשות לרשות, שהרי יש רשות שמותר להוציא ממנה, ומוכרח לומר שהאיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר.

[וזהו מהיסודות להפלוגתא האם הכנסה הוה ג"כ אב כי אם האיסור הוא הוצאה מרשות לרשות, ה"ז כולל בפשטות גם הכנסה, כי גם בהכנסה מוציא מרשות לרשות, אבל אם האיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר, הרי אף שאפשר ללמוד ממנו גם הכנסה מטעם "מה לי אפוקי מה לי עיולי", מ"מ אי"ז עצם האיסור, כ"א מה שמדמין להאיסור, ולכן ה"ז רק תולדה.

וישנם ראיות לב' הצדדין: מזה שלשון הברייתא היא "ד' רשויות לשבת רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור", משמע שגם מק"פ הוה רשות; לאידך, מזה שהלשון במשנה (עג, א) הוא "המוציא מרשות לרשות" ולא "המוציא מרה"י לרה"ר" משמע שמק"פ אינו רשות, ולכן האיסור הוא להוציא מרשות לרשות. (וזה נוגע כמובן לפירש"י ותוס' לעיל (ב, ב) בעניין "מי לא עסקינן דקא מעיין מרה"ר לרה"י". ואכ"מ). ועוד כו"כ ראיות לב' הצדדים. [ולהעיר מלשון רש"י (ד"ה אדם) "וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו". ובכ"מ כעין זה. ולהעיר ג"כ מסוגיית כוורת (ח, א) ומלשון רש"י שם (ד"ה רחבה): "וא"ת דבלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה, דהא שמה כרמלית - ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן". עכ"ל.]

וי"ל שזהו החילוק בין ההו"א והמסקנא בתוס' כאן: בההו"א חשבו שמקום פטור הוא ג"כ רשות, אלא רשות המותרת, ובמילא נמצא שהחכמים שינו משם רשות א' להחשיבה כרשות אחרת, שהרי שינו את המק"פ שהיא רשות מסוימת ועשואה לכרמלית, שהיא רשות אחרת. ז.א. כששינו את דין רשות זה (מק"פ) לדין אחר [כי במק"פ מותר להוציא וכו', ובכרמלית אסור], זה גורם שישתנה ג"כ שם הרשות. וא"כ מדוע שאינו כן בקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה (ובחצר שלא עירבו) שאף שמה"ת ה"ז רשות היחיד, מ"מ היות שאין הדין שוה לגמרי לרה"י סתם, ה"ז ג"כ שינוי בשם הרשות, ולכן הקשו שזה צ"ל רשות חמישי.

אמנם במסקנא סברי שמקום פטור אינו בגדר רשות כלל. א"כ מצינו רק שהחכמים הטילו שם רשות על דבר שאינו רשות, אבל לא מצינו שישנו את השם של רשות אחת לשם רשות אחרת, ובמילא אין להטיל על קרפף (או חצר שלא עירבו) שם חדש של רשות, שהרי מה"ת יש עליו שם רשות, רה"י, ולא מצינו ששינו החכמים שם רשות לשם רשות אחרת, ואף שיש ע"ז דינים אחרים, מ"מ אי"ז מספיק ליקרא בשם רשות אחרת, ונכלל בהד' רשויות המנויות.

והנה בהמשך להנ"ל שלמסקנא ס"ל להתוס' שמק"פ אינו רשות, יש לבאר כו"כ ענינים בדברי התוס'. וא' מהם הוא בנוגע להסוגיא לעיל (ג, ב) ש"בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית, מי קנסוה רבנן לאהדורי לגבי או לא". וכתבו התוס' (ד"ה מי) וז"ל: "נראה לר"י דגרס מי אסרוה, ולא גרס מי קנסוהו..." עכ"ל. אבל מרש"י ועוד ראשונים נראה שאכן גרסי' "קנסוהו".

וי"ל שנוסף ע"ז שתוס' מסבירים ההכרח שלהם לגרוס "מי אסרוה", ה"ז קשור ג"כ בהנ"ל - דאם מק"פ אינו רשות כלל, והחכמים עשו מאינו רשות לרשות, אז אפ"ל ג"כ שעשו מ"יד" - שפשוט שאינה רשות - לכרמלית, רשות. אבל אם מק"פ הוה רשות, הרי שלא מצינו שעשו חכמים מאינו רשות לרשות, א"כ מדוע נאמר שעשו מ"יד" שאינה רשות לרשות דכרמלית. (וכמו שנת"ל לצד השני שאם מק"פ אינו רשות, לא מצינו שעשו מרשות א' לשם רשות ב', כ"ה לצד הזה שאם מק"פ הוה רשות לא מצינו שעשו מאינו רשות לרשות).

והנה החילוק בין הגירסא "קנסוה" לגבי "אסרוה" הוא ש"אסרוה" פי' שזהו כרמלית רגיל ככל כרמלית, משא"כ "קנסוה" הפי' שאי"ז כרמלית רגיל כ"א "כרמלית מטעם קנס".

ולכן אם מק"פ הוה רשות, אז אא"פ לגרוס "אסרוה", כי לא מצינו שעשו מאינו רשות לרשות, ומסתבר שבנדון דידן ה"ז רק "כרמלית מטעם קנס", ולא כרמלית רגילה, כי "יד" אינה רשות, ולכן מוכרח לגרוס "קנסוה", משא"כ אם מק"פ לא הוה רשות, אפשר לגרוס "אסרוה", כי כמו שבכלל עשו חכמים ממק"פ, שאינו רשות, לרשות, כן אפשר שעשו מ"יד", שאינה רשות, לרשות דכרמלית,

ועפהנ"ל שהתוס' ס"ל שמק"פ אינו רשות, מובן שלשיטתם מתאים הלשון "אסרוה", כי גם "יד" אפ"ל כרמלית רגילה.