יש להעיר על הקצות (סי' מו סקי"ט) דהאלם הפסול בחתימת השטר, אין פסולו דין בהגדתו מפי כתבם אלא הוא פסול הגוף: כמו דסומא או מדבר ואינו שומע פסולי עדות (גם כשיכולים להעיד, הסומא בטביעת קלא שהודה שחייב לפלוני וכן החרש המדבר יכול להעיד בדברים שראה) משום דכתיב "או ראה ושמעה קול" דמי שאינו רואה או אינו שומע אינו ראוי להגיד, כמו"כ מי שאינו יכול להגיד פסול משום דבעי "יגיד" ראוי להגיד.

ומשום הכי פסול אלם גם לענין קיום הקידושין (אע"פ שאינו מפי כתבם) כיון דהפסול הוא פסול גופו. ולכן גם מי שראה כשהיה חרש ונעשה בריא בשעת הגדתו פסול משום שהפסול הוא (לא רק בהגדתו אלא) בפסול גוף העד.

ויש להעיר מפשטות דברי ההלכה בסי' לה בסי' יא מביא המחבר ההלכה (מהרמב"ם) דחרש או מי ששומע ואינו מדבר פסול לעדות "מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימין עליו, וכן אם נשתתק אע"פ שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת העדות מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל. . ." ולאח"ז בסע' י"ב מביא ההלכה "דסומא בשתי עיניו אע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו פסול".

ולכאורה פשטות הענין משמע דהחסרון בחרש (אינו פסול הגוף כהבנת הקצות, אלא) הוא שאין ההגדה הגדה הראויה וכשרה, כיון שאין ראוי (להעיד בפיו וגם) לשמוע דברי הדיינין ואיומם. והגם שבנוגע לסומא אפשר לומר שהמחבר סובר שהפסול הוא פסול הגוף (אע"פ שכ' "אין עדותו כלום" ולא "אינו עד" וכיוצא) דהביא שם הפסוק "והוא עד או ראה. . .", ומסתבר דהפסול הוא בראייתו, אבל בחרש ואלם (ונשתתק) נראה שהפסול הוא בההגדה (ולא הביא הפסוק דתוספתא).

ואע"פ שפסלו גם מי שהיה חרש בשעת הראיה ונעשה בריא בשעת ההגדה, דמזה מביא הקצות הוכחה דהוא פסול הגוף, אבל פשטות דברי הרמב"ם הוא דהפסול היא בהא דההגדה היא הגדה פסולה, ולכן מסתבר יותר: דמשום דהגדתו היא הגדה פסולה נובע מזה פסול בשם עד. והיינו דאם הוא אדם שאינו ראוי להגדה (כיון דעדותו פסולה) בזמן הראיה הרי"ז מהוה פסול לעצמו (גם אם נעשה ראוי לאח"ז). אבל הפסול הוא משום שאינו ראוי להגדה.

במילים פשוטות: מה שאינו ראוי להגדה עניינו שהוא חסרון בהגדתו (שכולל ההגדה מפיו, ושמיעת דברי הדיינין ואיומם).

והנה המפרשים (תי' הרי"ם הלכות עדות סי' כח) הוכיחו מהרמב"ם והשו"ע הזה שאלם הוא פסול הגוף: דכיון שחשבו אלם בכלל חרש הוא הוכחה דסובר דהוא פסול הגוף. ולכן כ' דיהיה ראוי להעיד בפה ואל"ה פסול להורות שגם אם אח"כ נתפקח הוי תחילתו בפסול. וכן כ' האמרי בינה דיני עדות סי' מ"ח דכוונת הרמב"ם בכותבו "שיהיה ראוי להעיד בפיו", דכיון דאינו ראוי להעיד ולהגיד הוי פסול הגוף.

אבל יש לומר שאין זה הכרח כנ"ל: דגם בחרש עיקר פסולו הוא פסול הגדתו (אלא שיש עוד הלכה שצריך להיות ראוי בשעת הראיה להגיד). גם אין הכרח מל' הרמב"ם בתחילת הפרק ט' "י' מיני פסלנות הם...פסול לעדות", דאפשר דכולל כל מיני "פסלנות" גם אלו הנובעים פסול בההגדה ובהעדות (שמנו נובע שמי שיש לו פסול זה נעשה גם פסול לעד). ולכן אפשר לומר כהש"ך דאלם פסולו הוא פסול בההגדה שהוא מפ"כ.

ובמילא לענין שטר דלא בעי הגדה בפה (לפי שיטות הראשונים דשטר אין בו מפ"כ שהוא מפי כתבו של המתחייב וכיוצא) ובמילא אין פסול בההגדה ובמילא אין בזה פסול בגוף העד. ובמילא אלם כשר לשטר כשיטת הש"ך.