בגיטין ל"ב תוס' ד"ה נחזי אנן הקשו דאע"ג דר' יוסף עצמו סובר דביטלו אינו מבוטל (דפוסק בזה כרשב"ג) אעפ"כ אמר במס' קידושין דיש ללקות מאן דמבטל הגט, למרות שאין הביטול מועיל, משום דבביטול זה הוא גורם להוציא לעז על הגט.

ולכאו' ישלה"ב קושייתם: הרי רבא סובר אעל"מ והא דלקי הוא משום דעבר אמימרא דאורייתא.

וא"כ כמו"כ כאן: אע"פ שאינו מבוטל ולא הועיל, ילקה משום דעבר אמימרא דרבנן. (וראה במצפה איתן כאן שכותב כן לת' קושיית התוס' והוסיף: דר' יוסף גופא סובר בכתובות פ"א דגם בדרבנן אי אמרי לא תיזבון וזבין לא עשה כלום).

וי"ל: שאין מלקים אותו על עצם עשייתו (גם אם לא אהני עשיותיו) כסברת רבא באיסורי תורה, דנראה לחלק בין איסור תורה ואיסור דרבנן בענין זה: שאע"פ שבנוגע לעצם הדבר ד"אי עביד ל"מ" בשיטת רבא נראה שהוא גם באיסור דרבנן, וכפשטות דברי הסמ"ע בסי' ר"ח סק"ג המביא מגמ' כתובות מימרא דר' יוסף דאי מכר היבם נכסי אחיו אין מכרו קיים וכ' שהוא "דבר דאמרו חכמים לא תעביד אי עביד ל"מ..." וסובר שם שאיסור דאו' שבודה מלבו אינו גרוע מאיסור דרבנן הקדום, ומימרא זו הובא להל' באהע"ז סי' קס"ח ס"ג, מ"מ לענין מלקות יש לחלק: שבאיסור תורה בכל ענין הרי המעשה עצמו אסור בכל ענין ולכן ייענש גם אם אין מעשה שלו מועיל משום ד"עבר אמימרא דרחמנא", משא"כ באיסור דרבנן כשהוא בא בתקנה מפני התקלה כנ"ד, שבכג"ד אין איסור בהמעשה בעצמותו, אלא בהתקלה שיבא ע"י המעשה, שלכן אם אין מעשיו מועילים אין עונשים על המעשה שלו1.

ב) ויש לת' באו"א: אפ"ל דכאן שונה מכל "אי עביד ל"מ": דבכל דבר הרי עושה מעשה וע"ז שקו"ט אי מהני אי לא (והיינו אם המעשה מועילה או לא), אבל כאן דמדובר בביטול שלא בפני השליח דהחכמים אמרו דאינו מבוטל יש לומר דהכוונה הוא (דלא רק דאמרו שאינו מועיל, אלא יתירה מזו) דאמרו שאינו נחשב לביטול כלל, והוי כאילו לא עשה המעשה כלל וכלל, ולכן הקשו א"כ למה ילקה בזה. ומת': דמוציא לעז כו'2.

1) משא"כ באיסור דרבנן דנעשה איסור עצמי מלקים עליו (כי"ט ב' של גלויות).

2) אגב בענין הדין: האם פוסקים בדרבנן אעל"מ או לא, דמובא מהסמ"ע מכתובות פ"א דהא דמכירת היבם לא מהני הוא משום דאמור רבנן לא תעביד יש להעיר מל' הרמב"ם פכ"ב הי"א "...ואם מכר או נתן מתנה...בנכסי המת...לא עשה כלום. שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה" דנראה שהא דלא מהני (אינו משום דעבר אמימרא דרבנן, אלא) משום דכבר נתחייב (ונשתבעד) להאלמנה. (ולהעיר שבמחבר סי' קס"ח ס"ג הביא הל' זו שלא עשה כלום ולא הוסיף טעם הרמב"ם).

עוד להעיר בהשקו"ט בשיטת הרמב"ם באעל"מ (אם פוסק כרבא או כאביי, ראב לדוגמא נב"י המד"ת אהע"ז קכ"ט) יש להעיר גם מל' הרמב"ם סוף הל' מכירה שכ' "המוכר..בשבת...אע"פ שמכין אותו מעשיו קיימין...", דלכאו' יש לדייק כרבא, דאי כאביי מהו אומר "דאע"פ שמכין אותו" אעפ"כ דבריו קיימים, הרי כל הטעם דמכין אותו הוא משום דדבריו קיימים, דאל"כ לא היה מכין אותו, אלא לרבא שייך לומר דאע"פ שמכין אותו משום שעבר אמימרא דרחמנא (והו"א דאין דבריו קיימים ככל עובר אדברי תורה ורבנן) קמ"ל כאן דאיסור זה שונה ומעשיו קיימים.