בכתובות טו, א מביאה הגמ' את הברייתא: "תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, ספיקו אסור, ובנמצא, הלך אחר הרוב" עכ"ל. ומפרשת הגמ' שהטעם לזה הוא מפני שכשהספק הוא תלוי בדבר קבוע, כמו תשעה חנויות, אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואין כאן דין רוב ולכן א"א לילך בתר רובא, ובמילא צ"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל כשנולד הספק שלא במקום קביעות, וכמו בבשר הנמצא ברחוב, אמרינן שיש רוב ומיעוט וכל דפריש מרובא פריש ובמילא מותר הבשר.

אבל כל זה הוא כשהספק קבוע הוא ספק בפני עצמו, והספק פריש הוא ספק בפני עצמו ויש רק ספק אחד, אבל יש לדון בנוגע לדין במקרה, שהלוקח מן החנות נולד לו ספק מהיכן קנה הבשר דהיינו ספק קבוע, ואח"כ הגיע איתו הבשר ליד השני - שאצלו נולד הספק שלא במקום קביעות, דהיינו ספק פריש, שכאן באותו חתיכת בשר יש גם ספק קבוע אצל הלוקח וגם ספק פריש אצל המוצא את הבשר. ומצינו בדין זה מחלוקת ראשונים, האם ספק הקבוע של הלוקח יחול גם על המוצא.

והרשב"א בתורת הבית הארוך כ' שספק קבוע יכול לחול רק על הלוקח, שהוא עצמו נולד לו הספק במקום הקביעות, אבל כשאחד מוצא את הבשר שלא במקום קביעותו, אע"פ שבשר זה עצמו יש לו ספק בקבוע ללוקח, מ"מ אמרינן שזהו מותר למוצא מפני שאמרינן שכל דפריש מרובא פריש והרי למוצא נולד הספק שלא במקום הקביעות.

והשב שמעתתא (שער ד פרק יח) מבאר בדברי הרשב"א, שכוונתו באמרו שהבשר מותר למוצא הוא רק כשהמוצא מצא את הבשר שלא במקום קביעותו, אבל אם השני קיבל את הבשר מיד הלוקח מן החנות, הרי זה אסור לשני מפני ספק קבוע שיש לראשון.

אבל הרא"ה פירש שאם השני מצא את הבשר שלא במקום קביעותו, אם אינו יודע שלראשון היה ספק קבוע בבשר זה, אין לחשוש לזה, מפני שמסתבר לומר שהראשון יודע היכן קנה את הבשר, ומשמע מדבריו, שאם השני כן ידע, שלראשון היה ספק קבוע בבשר, יהיה זה אסור גם על השני, בין אם מצא את הבשר בין אם לקחו מיד הראשון.

נמצא שכ"ע לא פליגי במקרה שהשני לקח את הבשר מיד הראשון, שהבשר אסור גם לשני מפני הספק בקבוע שהיה לראשון, אבל הרשב"א והרא"ה חולקים כשהשני מצא את הבשר שלו במקום קביעותו, הרשב"א אומר שזה מותר לשני והרא"ה אומר שזה אסור לשני, וצריך להבין במה מחלוקתם.

ב) ויש לבאר בדרך אפשר, ובהקדים:

שמעתי ממו"ר הרה"ח הרב גערליצקי שיחי' שבצמח צדק הישן מבאר יסוד בענין ספק בשו"ת שלו בשאלה סט - שם הוא מבאר במסקנא, שכל פעם שיש לנו ספק איסור או היתר, הספק הוא איסור בוודאי ולא רק ספק איסור, כלומר, שאפילו אם כלפי שמיא גליא שדבר זה היה מותר, או אם נדע אח"כ שלא עבר איסור, אעפ"כ אסור לאכול את הספק מפני שהוא איסור בעצם כל מן שהאוכל אינו יודע שהוא מותר, ומסופק אם עובר עבירה אי לא, דהיינו שהטעם למה אמרינן ספק דאורייתא לחומרא אינו מפני שייתכן שעובר איסור דאורייתא, אלא מפני שעצם זה שהוא עבר על הספק בלי שידע שוודאי מותר הרי זה איסור וודאי בפני עצמו.

ועפי"ז י"ל שגם הרשב"א וגם הרא"ה סוברים, כמו' שהסביר הצ"צ, שיש איסור וודאי לאכול בשר שיש בו ספק דאורייתא (ספק קבוע) אלא שחולקים בזה גופא: האם האיסור וודאי שיש בבשר הוא איסור בחפצא של הבשר או רק בגברא האוכל את הבשר וכדלהלן.

ג) ואל יפלא בעיניך האיך יתכן לומר שספק דאורייתא שהוא איסור וודאי יפעול על החפצא שיהיה אסור, שהרי מצינו מקרה כעין זה שמוכיח שספק דרבנן פועל איסור וודאי בחפצא.

בגמ' חולין דף ו, א מסופר על ר' זירא ורב אסי וזה לשון הגמ': "ר' זירא ור' אסי איקלעי לפנדקא דאי, אייתי לקמייהו ביצים המצומקות ביין, ר' זירא לא אכל ור' אסי אכיל א"ל ר' זירא לר' אסי ולא חייש מר לתערובת דמאי א"ל לאו אדעתאי [=שכחתי] א"ר זירא אפשר גזרו על התערובת דמאי ומסתייע מילתיא דר' אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כ"ש". עכ"ל הגמ'.

והנה באתוון דאורייתא כלל ו מבאר שהאיסור שגזרו חכמים על אכילת דמאי היא אפילו אם עישר עם הארץ את הדמאי והאוכל לא יודע מזה, מפני שזהו איסור בעצם ולא רק ספק עובר עבירה דאורייתא ע"ש וכנ"ל בדבר הצמח צדק הישן. ועפי"ז מובן למה היה לר' זירא הוה אמינא לחשוש שר' אסי עבר על איסור ושהקב"ה לא שמר אותו מעבירה, כי לכאורה למה לא עלה בדעתו שהקב"ה זימן לר' אסי כזה מין יין שנעשר ע"י עם הארץ וא"כ לא עבר איסור כלל. אבל ע"פ הנ"ל מובן שאפילו אם היה מעושר ע"י עם הארץ, אעפ"כ היה אסור לר' אסי לאכול את זה, מפני האיסור העצמי שיש בזה מצד הספק שבו.

והתוס' ד"ה השתא בהמתן של צדיקים בגיטין ז, א מבאר שהקב"ה שומר צדיקים רק מאכילת מאכלים האסורים אבל לא מאכילה בשעת איסור ושאר איסורים, והרבי בלקו"ש חלק ה' בהערה 23 מבאר שהטעם לדברי התוס' הנ"ל הוא מפני שמכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו והרי מאכלות אסורות הן מג' קליפות הטמאות (תניא פ"ז ופ"ח) נמצא לפי זה, שהרי מבאר שהטעם למה תוס' אומר שהקב"ה שומר צדיקים רק מעבירה של מאכלות אסורות הוא מפני היותן אסורים בעצם, שהחפצא של המאכל הוא אסור, מפני היותו בא מג' קליפות הטמאות.

ועפ"י כל הנ"ל נמצא שהטעם להא דר' זירא התפלא על כך שר' אסי אכל את הספק איסור (דמאי), הוא מפני שהספק איסור הוא אסור בעצם, איסור וודאי, שהאיסור הזה הוא פועל על הדמאי שיהיה אסור מצד החפצא, כי אם אינו אסור מצד החפצא, למה ייסד את שאלתו על זה שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים (השתא בהמתן של צדיקים וכו'), - הרי ענין זה שהקב"ה משמר את הצדיקים מידי תקלה הוא רק בנוגע איסור חפצא, כנ"ל בדברי הרבי! ומן ההכרח לומר, שספק איסור, כגון דמאי, פועל איסור וודאי בחפצא של איסור.

ד) ועפ"י הנ"ל מובן, שאפשר לומר גם בעניננו שהרשב"א והרא"ה חולקים האם האיסור וודאי שנפעל ע"י הספק דאורייתא של קבוע, פועל שהחפצא יהיה איסור או שרק הגברא יאסר.

כלומר: הרא"ה, יש לומר שסובר שהאיסור שע"י הספק קבוע דאורייתא, פועל על החפצא שיהיה אסור, ולכן אין נפק"מ כלל אם השני מצא את הבשר או שלקח את השבר מיד הלוקח (מן החנות), שהרי הספק שנולד אצל הראשון בקבוע הוא איסור בחפץ עצמו ובמילא אסור ג"כ לכל ישראל.

משא"כ הרשב"א, יש לומר שסובר שהאיסור שבא ע"י הספק דאורייתא פועל רק איסור על הגברא, שללוקח אסור לאכול את הבשר, אבל אינו פועל שחפץ הבשר יהיה אסור מצד עצמו. ויש לומר שכן משמע ג"כ מלשונו בתורת הבית וז"ל: "... אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק אלא בפירוש ובכי האי אמרינן כל דפריש מרובא פריש".

משמע מלשונו שאינו מתייחס כלל לאיסור שיש על הבשר מצד עצמו, בחפץ הבשר, ורק מתייחס אל המוצא את הבשר, היכן נולד לו הספק, אם במקום קבוע או במקום דפריש.

ולכן, הרשב"א סובר שכשהשני מוצא את הבשר שלא במקום קביעותו, אין הספק דאורייתא של הראשון חל עליו כלל, מפני שהאיסור וודאי שע"י הספק הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא. אבל, כשהשני לוקח את הבשר מידו של הראשון, אז מודה הרשב"א שהאיסור גברא נמשך ג"כ אל השני, כי היות ונותן את האיסור אל השני בידים, הוא נותן לו את כל מה שיש לו בבשר, כולל גם את האיסור גברא שבו, משא"כ אם מצא את הבשר בלי לקבל את זה מיד הבעלים הוא מקבל את החפצא של הבשר בעלמא בלי שום בעלות של הראשון עליו, ולכן אינו מקבל את האיסור גברא ג"כ. ועצ"ע.