בחידושי הצ"צ לכתובות - השמטות - חולק על נקודת החוו"ד סי' קפה הסובר ד"אינו חוזר ומגיד" הוא מצד דין נאמנות, ולכן גם בע"א אינו חוזר ומגיד ולאידך מוכרח לחדש דטמאה אני לך אין צורך לאמתלא כיון דאינו בב"ד, ומייסד עצמו אדברי תשובות הר"ן סי' מז1. והק' ע"ז הצ"צ דאינו מובן, דאם אנו סוברים דנאמנות שולל חזרה א"כ בע"א דנאמן מיד חוץ לב"ד כמו שהגיד בב"ד, הוי ליה שלא להיות נאמן אפי' באמתלא. אלא דיסוד החוו"ד אינו נכון - דהא דאינו חוזר ומגיד אינו שייך לע"א, כיון דזה רק דין בהגדה וע"א נאמן אין בו הגדה, אבל מה שצריך אמתלא בו אינו מדין הגדה (אלא דכיון דאמר בב"ד הרי מדייק בדבריו (כדברי הר"ן בתשובותיו) ולכן בעי אמתלא ע"ז).

ולכאורה כוונתו של הצ"צ דאין דמיונו של החוו"ד להר"ן "עולה יפה" - הוא דהדין דהר"ן ושו"ע סי' יז ס"כ אין לו שייכות עם דין ד"אינו חוזר ומגיד" דיצטרך ב"ד, - אלא הוא דין בצורך אמתלא באמירה בב"ד דהוא דין נוסף לדין ד"אינו חוזר ומגיד".

ולכן מסיק הצ"צ דאין דין דאינו חו"מ שייך בע"א, שכיון שאין צריך להעיד בב"ד יוכל לחזור בו ע"י אמתלא. והיינו דאפי' מעיד בב"ד כיון שא"צ בהגדה אין בו הדין דאי"ח ומגיד. ועד"ז כתב השב שמעתתא ש"ו פ"ח "כיון דלא בעי ב"ד לא חשיב הגדה אפי' כשמעיד בב"ד". והצ"צ הוסיף הדגשה לבאר שאינו דומה ע"א להגדה שע"י עדות - דבעדות פסול "מפי כתבם" משא"כ באיסורים "וודאי גם ע"פ כתבו מהימן"2.

והנה: הקובץ הערות סי' עח אות ב מקשה למה סובר הר"ן שאינו חוזר ומגיד כשהעיד בב"ד משום דהוי הגדתו השניה פסולה, והרי באיסורין גם הגדות של פסולים מועילים. - ומת' דהפסול (אינו משום פסול הגדה השניה, אלא) משום כח הגדתו הראשונה. אבל לפי הצ"צ נראה יותר שאין כאן משום "אינו חוזר ומגיד" בזה, כיון שה"אם לא יגיד" הוא דווקא בעדות דב' עדים, אלא נראה פשוט יותר כנרמז בדברי הר"ן (דחוץ לב"ד אינו מדקדק) דכיון דבב"ד מדקדק לכן כיון שהגיד בב"ד באופן הרי בזה חסר בנאמנותו בעדותו ההפכית. (והיינו, דאין צורך לדין ד"אינו חוזר ומגיד" משום "הגדתו הראשונה" אלא דהוא דבר המובן בלי לימוד הנ"ל: דכיון דדקדק בדבריו באופן א' אינו נאמן באופן אחר אא"כ נתן אמתלא והדין ד"אינו חוזר ומגיד" הוא פסול אפי' בנתינת אמתלא).

ולאידך: גם מה שכ' הקוה"ע שם אות ו בהסבר מה שלהר"ן כשהעיד חוץ לב"ד לא יוכל לחזור חוץ לב"ד, הוא גם כפשטות דברי הר"ן לעיל (לא לענין דין דאינו חוזר ומגיד בזה כיון שאין זה "הגדה" כלל, אלא) כוונתו שכשהעיד חוץ לב"ד שחזר מדיבורו הראשון יוכל לחזור מחזרתו בלי אמתלא כלל, אבל כשהעיד בב"ד לא יוכל לחזור בלי אמתלא3.

1) וראה עוד לדוגמא בשערי יושר שער ו פ"ח. אבל אין כאן המקום להאריך בזה.

2) ולכאו' פשטות הדברים נראים שאינו סובר הצ"צ כהש"ש ש"ו פי"ד, שמחדש שם דאם נישאת ע"פ העד אינו יכול לחזור דהוי כמי "שנגמר הדין בב"ד", והוי כהעיד עדותו בב"ד דאינו חוזר ומגיד, דהרי סובר הצ"צ ברור שאין כאן שום ענין דעדותב"ד לענין שאינו חוזר ומגיד גם כשהעיד בב"ד, ואין שייכות לענין מה שפסקו הב"ד עי"ז להחשיבו "כהגדה" שלא יוכל לחזור ולהעיד. ובאמת פלא הוא על הש"ש שכותב כן למרות שלעיל כתב בפשטות שאין דין הגדה בע"א גם כשהעיד בב"ד. (וראה בביאורים והע' מאת הגרשז"א שהקשה עד"ז).

3) ויש להוסיף בשיטת החוו"ד, דלדברי הריטב"א בדף חי, ב, שאמר שהא דאינו חו"מ נלמד מזה שאין דעל פי שנים "יקום" מדבר וכיון שהתורה ציווה לקיים דבר, איך אפשר לקיים אם יוכלו לחזור. הנה לפי"ז נראה קצת שיש להבין דברי החוו"ד - שגם בע"א (הגם שאין בו הגדה) כיון שהתורה אמרה שנאמין לע"א באיסורין (וספרה לה - לעצמה) איך נאמין אם יוכל לחזור בו. אבל גם בזה אפשר לפקפק קצת: דהנה דברי הריטב"א ברורים יותר כשמדובר בענין קיום הדבר שצריכים לקיים אותו באופן ברור, ולכן אם יוכל לחזור בו אין זה קיום גמור, אבל בענין להאמין ע"א באיסורין יש להאמין "באשר הוא שם" לפי המצב ההוה ואין לחשוש דילמא ההוא יחזור בו.