איתא במשנה (אבות פ"ב משנה א'): "רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה...".

ובפירוש המשניות להרמב"ם (בביאור ענין תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם) כתב וז"ל: "...צריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש, כמצוה שהתבאר לך חומרתה, שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. וביאור זה הענין כאשר אומר, והוא שהתורה כולה, ממנה מצוות עשה וממנה מצוות לא תעשה. ואמנם, מצוות לא תעשה, ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן, מלבד המעט מהן . . אבל מצוות עשה, לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת, וכל זה, כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה, ואיזו מצוה למטה הימנה, אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני, ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השי"ת, ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם. ומפני זה העיקר, אמרו (סוכה, כה) העוסק במצוה פטור מן המצוה, מבלתי הקשה בין המצוות אשר הוא מתעסק בה, ובין האחרת אשר תבצר ממנו.

. . ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה, יש בהן צד הקשה, והוא, שכל מצוות עשה, שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול, דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול. המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה, כל אלו מצוות עשה, אבל חיוב העושה מלאכה בשבת, סקילה. ואשר מבטל מילה או קרבן פסח במועדו, חייב כרת. והמשים דמים בביתו, לאו. והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך, ומזה תדע, ששכר שביתה בשבת, יותר גדול משכר מילה, ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה, והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה..." עכ"ל.

לכאורה, בהשקפה ראשונה, לפי פירוש הרמב"ם, יש סתירה בין הרישא והסיפא של המשנה. דברישא כתוב "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", ומפרש הרמב"ם, שמפני זה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. והטעם לזה, הוא מפני "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ואח"כ כתבה המשנה, ש"והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". ומפרש הרמב"ם, שאנו יכולים לחשב, איזה מצוות יש להם שכר מרובה, ואיזה יש להם שכר מועט. ולכאורה, מהסיפא משמע, דאפי' אם האדם עוסק במצוה עכשיו, אם הוא יודע, שבמצוה אחרת יש שכר מרובה יותר, הוא צריך להפסיק ממצוה הראשונה, ולעסוק במצוה האחרונה. וזה סותר הרישא שכתב "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"?

ובכדי לישב זה, צריך להקדים תחלה, הסוגיא דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

איתא בגמ' סוכה (כה, א), "מתני': שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה . . גמ': מה"מ דת"ר בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך, פרט לחתן . . והעוסק במצוה פטור מן המצוה, מהכא נפקא? מהתם נפקא! דתניא, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו . . ר' יצחק אומר . . עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח".

וברש"י ד"ה שחל שביעי שלהן: "...שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח. ואף על פי שטומאה זו תעכב עליהם אכילת פסחיהן, אלמא מצוה קלה הבאה לידך, אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבוא". ע"כ.

מלשון רש"י משמע, דאם יש אומדנא דהאדם עוסק במצוה קלה, ויש מצוה אחרת שהיא חמורה, וא"א לקיים שניהם ביחד (כגון בנדו"ד שעוסקים במת, ובמילא א"א להם לעסוק בקרבן פסח), הדין הוא, ד"אינו צריך" לדחותה מפני החמורה, אבל אם הוא רוצה, יכול לדחותה מפני החמורה.

והקשה על זה המהר"ם שיק (או"ח תשובה מ"ה), דהא דרשינן בגמרא (מועד קטן דף ט' ע"א), מקרא "אורח חיים פן תפלס" (משלי ה, ו), דחייב להניח מצוה גדולה, ולקיים הראשונה הקטנה ממנה?

ותירץ, וז"ל: "ואפשר דמקרא ד"אורח חיים פן תפלס" מוכח, רק מצוות עשה דלית ביה עונש. אבל מ"ע דאית בי' עונש, כגון פסח ומילה דאית בי' כרת, דהוי כלא תעשה דמענשין עלה, אינו בכלל אורח חיים בכ"ז רק על מ"ע גרידא...". ע"ש.

רואים מזה, שיש ב' סוגי מצוות. יש מצוות עשה, שעליהם מודיע השי"ת שהעונש הוא כך וכך (ועליהם, אנו יכולים לחשב אם השכר הוא גדול או וכו'). ויש מצוות עשה, שהשי"ת לא ביאר השכר עליהם. וזהו הדיוק בלשון הרמב"ם הנ"ל, "והוא שכל מצוות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול...". והיינו, דיש מצוות שהתורה אמרה העונש בפירוש, ודווקא בהם אנו יכולים לחשוב מהו השכר אם אנו עושים המצוה.

וא"כ, עפ"י סברא, יש פעמים שאנו אומרים הכלל ד"עוסק במצוה פטור מן המצוה", ויש פעמים דאין אנו אומרים זה. והיא אם המצוה השני' היא "מצוות עשה דלית בי' עונש", אנו אומרים "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" ואנו אומרים הכלל דעוסק במצוה וכו'. אבל, אם המצוה השני' היא "מ"ע דאית בי' עונש, כגון פסח ומילה דאית בי' כרת", אנו אומרים "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". דהיינו שהאדם צריך לחשוב, שאם המצוה השני' יש בה עונש גדול, הוא יכול לעשות המצוה השני' קודם הראשונה. (ואין בו משום "אין מעבירין על המצוות"), אבל אם הוא כבר עסוק בהמצוה הראשונה, הגם שעפ"י שכל הוא יכול להפסיק ולעסוק במצוה השני', מ"מ גזירת הכתוב הוא (ד"ויהי האנשים אשר וגו'") דמ"מ "העוסק במצוה פטור מן המצוה".

[ועיין בלקו"ש ח"ד פרקי אבות פ"ב שביאר באו"א][1].