א. בגמ' ב"ק (ו, ב) שקו"ט בפירוש דברי רבי ישמעאל דהמזיק צריך לשלם "מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק". ומפרשו רב אידי בר אבין "הב"ע כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה". וע"ז מקשה רבא "ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה, המוציא מחבירו עליו הראיה"?!. ולמסקנת הגמ' מפרשים דברי ר"י דבניזק שיימינן, ופליג בזה על ר"ע דסב"ל דבמזיק שיימינן עיי"ש.

וידועה הקושיא - מהי סברת ראב"א בתירוצו, והאם סבר דר"י חולק על הדין המוסכם דהממע"ה?! (וראה באוצר מפרשי התלמוד, מה שהביא בתי' קושיא זו, ועצ"ע).

עוד יש לדייק באריכות לשונו של רבא בקושייתו על דברי ראב"א "ומה אילו ידעינן וכו'", ולא הקשה בפשטות דאיך אפשר לחייבו בתשלום שמינה מספק, בניגוד להדין דהממע"ה?!

והנראה בזה, ובהקדים, בגמ' לקמן (דף נט, א) מבואר דפלוגתת ר"י ור"ע בענין תשלומי מיטב מתפרשת גם לענין אחר, דלר"י משלמים במשוייר שבו ("רואין את הנותר לפי מה שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר ומשלם". רש"י); ולר"ע משלמים לפי השווי בשעת ההיזק. ובתוס' (שם) מבואר דאכן פליגי ר"י ור"ע בשתים, ושכן מדוקדק בדבריהם.

ובביאור הקשר בין ב' הפלוגתות כתוב ב'רשימות שיעורים' של הגריד"ס ע"ה (על הגמ' לקמן נט), דפליגי במהות חיוב התשלומין של מזיק: דר"י ס"ל שתוכן התשלומין הוא "להחזיר את החפץ למצבו המתוקן שלפני הנזק" (ובסגנון אחר: לסלק החיסרון של הניזק שנגרם ע"י ההיזק). ושלכן משערים: (א) במשוייר שבו, שזה "מאפשר לנו להעריך את מצבו המתוקן של החפץ (או בס"א: החיסרון האמיתי של הניזק הוא השוויות דימי הקציר, ולכן צריך המזיק לסלק חיסרון זו). (ב) במיטב דניזק, "כי התשלומין באים במקום החפצא דהניזק".

משא"כ ר"ע ס"ל "שחיוב המזיק הוא חיוב תשלומין דעלמא עבור הפסד הממון" (ובס"א: עבור מעשה ההיזק שהוא עשה, או גרם), ולכן (א) משלם על מה שהוא הזיק ולא כפי השוויות שהיתה ראויה לצאת מזה. (ב) כפי מיטב שלו - עושה ההיזק. עכת"ד.

ונראה, דלפי הבנה זו בשיטת ר"י נוכל להבין גם דברי ראב"א הנ"ל. דלשיטתו דר"י הרי אחריות המזיק הוא להשלים מה שנחסר לניזק (או לסלק ההיזק כנ"ל), וא"כ, במקרה דאיכא ספק בשוויות החפץ הניזק, הרי"ז באחריותו של המזיק לדאוג שאכן נשלם החסר בשלימות, וזה רק ע"י שישלם ע"פ השווי הכי יקר שהי' יכול להיות (והר"ז בדוגמת הדין דאינו יודע אם פרעתיך, דבודאי צריך הלוה לשלם באופן שבודאי נפרע החוב שהתחייב בו).

[ולהעיר, שאין זה דומה למקרה דלא ידעינן כמה ערוגות אכל, דאז בודאי אינו משלם אלא מה שיודעים בבירור שאכן אכל, דלא מכניסים לספק בכלל, מה שלא ידוע לנו שאכן הזיק. משא"כ כאן, דיודעים שאכן אכל ערוגה זו, ובמילא מוטל עליו לשלם ערוגה זו לבעליו באופן מתוקן כנ"ל. וא"כ מוטלת עליו האחריות להשלים הערוגה בשלימות מעל לכל ספק].

ב. אלא דלפכ"ז צלה"ב לאידך גיסא, מה היתה תוכן קושיית רבא על ראב"א מהדין דהמע"ה?

וי"ל בזה, ובהקדים, דין הממע"ה יש לפרש בב' אופנים: א) אע"פ שאכן יש ספק בטענת התובע (אפשר שטענתו אמת, ואפשר שלא), מ"מ אומרים דין זה, דעד שיביא ראי' ברורה לטענתו א"א להוציא מהמוחזק ע"י ספק בלבד. ב) הדין דהממע"ה אומר שלא מסתפקים בכלל בטענת התובע, והיינו, דעד שיביא ראי' ברורה לדבריו הרי כאילו שאין שום ספק. והדבר הוא בודאי (בעינינו) בחזקת המחזיק בו. ודברי התובע אין בהם חשיבות כלשהיא.

ונראה, דבזה פליגי רבא וראב"א: דראב"א ס"ל כאופן הא' - דגם ע"פ הדין דהממע"ה, מ"מ איכא ספק בטענת התובע (אלא שכנ"ל שאינו יכול להוציא מהמוחזק ע"י ספק זו), ולכן ס"ל שבנדו"ד כשמסתפקים בשווי הערוגה, ה"ה צריך לשלם ערוגה משובחת מחמת גדר החיוב בתשלומי נזיקין כנ"ל. אמנם, רבא ס"ל כאופן הב' - דהסברא דהממע"ה היא, דעל מה שאין להתובע ראי' ברורה אין אנחנו מסתפקים כלל, ולכן ס"ל שגם בנדו"ד אין לנו שום 'ספק' דאולי היתה ערוגה זו שמינה, היות ואין לזה שום ראי' ותביעה. ולכן אין מקום לחייב המזיק לשלם איזה תשלומין המיוסדים על ספק, היות דבאמת אין כאן שום 'ספק'.

ויומתק מאוד אריכות דברי רבא "ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה וכו'", די"ל שבא בזה לומר, דמחמת הדין דהממע"ה, הרי בעינינו אנחנו דנים כאן כאילו שהבהמה אכן אכלה ערוגה כחושה ולכן משלם כחושה. דהיות שאין ראי' על יתירה מזה, הרי בעינינו אין ספק שאולי אכלה יותר מזה, וא"כ בודאי צריך לשלם רק זה.

ביאור דברי רש"י בגיטין בשיטת רבא

ג. וע"פ הנ"ל, אולי יש לבאר דברי רש"י בגיטין ריש פ' הניזקין (מח, ב) שעל דברי רבא (לראב"א) דהממע"ה, כתב "ודאורייתא היא בב"ק (מו, ב) מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) יגיש ראיה אליהם". והתמיה כפולה: א) וכי בכל מקום שהוזכר בגמ' הדין דהממע"ה מפרש"י דזהו דין דאורייתא, ומציין מקור הדין. ב) הרי בגמ' ב"ק הובא פסוק זה כמקור הדין דהממע"ה, ומק' ע"ז הגמ' "למה לי קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", ומסיק הגמ' דהפסוק בא ללמדנו הדין "דאין נזקקין אלא לתובע תחילה". ונמצא א"כ דלמסקנא אין פסוק זה מקור הדין דהממע"ה, אלא דמקורו מסברא (ועיין בפנ"י על הסוגיא בגיטין ובב"ק).

ולפי דרכינו י"ל, דההבדל בין דין הממע"ה שיוצא מסברא לדין הממע"ה שיוצא מקרא, הוא החילוק בין הסברא דראב"א והסברא דרבא שביארנו לעיל.

ביאור הדברים - באם מקורו הוא מסברא, י"ל, דאין כוונת דין זה שאין לנו ספק כלל בטענת התובע, אלא דאין יכולים להוציא מהמוחזק בספק זה. משא"כ באם מקורו מקרא, אז י"ל, דהדין הוא תקיף יותר - שכל זמן שאין ראי' לתובע אין אנחנו מסתפקים בדבריו כלל, וכנ"ל.

ומבואר א"כ בטוב טעם מה שכתב רש"י בביאור דברי רבא לראב"א, דהממע"ה הוא מדאורייתא וכו'. דביאר בזה במה פליג רבא אראב"א ביסוד דינא דהממע"ה.

ד. ואף דבגמ' ב"ק משמע, כנ"ל, ששיטה זו - דמקור הדין הממע"ה הוא מקרא - נדחתה, ולמסקנא הרי מקורו מסברא. י"ל (נקודת הביאור בזה עכ"פ) דבסברות אלו גופא דנה השקו"ט בגמ' שם:

דכשהגמ' אמרה דהמקור דהממע"ה הוא מהפ' ד"מי בעל דברים וגו'", דמזה למדים "יגיש ראיה אליהם", הבינה (רב אשי) דהדין דהממע"ה הוא רק כאופן הא' שהסברנו לעיל (דא"א להוציא ע"י ספק, רק ע"י ראי'). וע"ז הקשתה דמדוע צריכים ע"ז קרא הרי אפשר להוכיח דין זה מסברא (ומתורץ קושיית הפנ"י, על קושיית הגמ' דל"ל קרא, וראה גם ב'תומים' סי' כ"ד שהאריך בזה, ואכ"מ להאריך).

וע"ז מתרצת הגמ', דהקרא בעינן לדין "דאין נזקקין אלא לתובע תחילה". וי"ל דדין זה הוא דוגמא לאופן השני שביארנו בהממע"ה (כדלקמן). וזה גופא היא כוונת הגמ' בתירוץ, שהא דבעינן קרא הוא ללמד על הממע"ה באופן השני, שאין לנו שום ספק עד שיביא התובע ראי' לטענותיו, כנ"ל.

ביאור הדבר - רש"י מבאר שם הדין דאין נזקקין וכו', במקרה דראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בשטר וכיו"ב, ושמעון יש לו טענות שבאמת חייב לו ראובן מנה (מצד אחר), שע"ז בא הדין לומר, שתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון, ואח"כ דנים בטענותיו של שמעון.

ובהסברת החידוש דדין זה נראה לומר (ואולי יתורץ בזה השגותיו של תוס' על רש"י שם), דהכל תלוי בתוקף חזקת המוחזק, דבמקרה זה הרי בעל השטר הוא המוחזק (בחזקת חיוב עכ"פ), ושמעון יש לו טענות ותביעות עליו להוציא מחזקתו (של השטר), וע"ז באה ההלכה ד"אין נזקקין וכו'" ללמד, שבמקום 'חזקה' אין אנחנו מסתפקים בכלל בטענותיו של שמעון, ולכן ראשית מוציאים הכסף משמעון ונותנים להמוחזק, ורק אח"כ שבים לדון בטענותיו של שמעון.

משא"כ באם הממע"ה משאיר מקום לספק (כאופן הראשון הנ"ל), אז הי' מקום לומר שהיות ויש כאן ספק, ולפועל הרי הכסף בידו של שמעון, אז לא נעשה שום מעשה עד שנברר את הספק.

ונמצא, דאכן זה הוא הלימוד מ'קרא' - דהממע"ה תקיף כפי אופן הב' הנ"ל, ומבואר לפי"ז כוונת רש"י בגיטין, דמה שאמר רבא לראב"א שגם בנידון זה אומרים הממע"ה, הוא מיוסד (דוקא על) הפסוק, והוה אכן דין דאורייתא. ואכה"מ להאריך יותר.