בגמ' ב"ק סו, ב "דתניא ["גבי זב" - רש"י] משכבו ולא הגזול...". ופרש"י "איש אשר יגע במשכבו (ויקרא טו), גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול, שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם". וכתבו ע"ז התוס' (ד"ה "דגזל משכב דחברי"): "וזהו תימה". (ובפשטות כוונתם, דמה ענין טומאה וטהרה אצל דיני בעלות - שאם המשכב אינו שלו אינו מתטמא?) ולכן פירשו, שהמדובר הוא בשגזל עורות שעדיין מחוסרין יחוד לשם משכב, וע"ז באה הגזה"כ לומר שהגזלן אינו יכול לייחדן למשכב, שעי"ז יוכלו להטמא בטומאה זו.

ואכן, עיין בתוס' רי"ד שהביא דעת רש"י וכתב שהוא "גזירת מלך", אבל אח"כ מוסיף: "ונראה לי שטעם גדול יש בדבר, דכי היכי דאם כפה סאה וישב עליו לא הוה מושב, דבעינן המיוחד לישיבה (שבת נט, א), ה"נ משכב דחבריה לא הוי אב הטומאה, דבעינן המיוחד לו, שלא יוכל חבירו לומר לו קום ואעשה בו צרכי" (ועד"ז כתב הראב"ד בפירושו לתו"כ פ' זבים פרשתא ב).

אמנם, אח"כ ממשיך התורי"ד להקשות מכמה מקומות, שמהם רואים שהזב (והנדה) כן יכולים לטמא משכב שאינו שלהם, וא"כ "למה אינו מטמא הגזול שאינו שלו"? ומתרץ, "ונ"ל, אע"ג דמטמא משכב שאינו שלו, גזירת מלך היא שהגזול לא יטמא, מידי דהוה אסוכה דפליגי ר"א ורבנן בפ' הישן (כז, ב), דר"א סבר כשם שאין אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולב של חבירו דכתיב "ולקחתם לכם", כך אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו דכתיב "חג הסוכות תעשה לך", ורבנן סברי אדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו דכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", מלמד שכל ישראל רשאין לצאת בסוכה אחת, ואלא "לך" למאי אתא, למעוטא גזולה, אלמא אע"פ שבסוכת חבירו יצא בין מדעתו בין שלא מדעתו, בגזולה אינו יוצא, ה"נ בזב אע"פ שמטמא משכב חבירו, הגזול אינו מטמא".

ולפום ריהטא נראה, דבדברי התורי"ד למסקנא, לחלק בין 'גזול' ל'אינו שלו' - חזר בו מהסברא שכתב לכתחילה (שהמשכב צ"ל של הזב דוקא, "דבעינן המיוחד לו שלא יוכל חבירו לומר לו קום ואעשה בו צרכי"), וסב"ל דהוא אכן רק 'גזירת מלך' להוציא את הגזול דוקא מלהטמא.

אלא דלפ"ז שוב תתעורר השגת התוס' על רש"י דזה 'תימה', דמה ענין טומאה וטהרה לקנינים ובעלות?

[וגם: המפרשים תמהו על רש"י, דבתוס' (ד"ה הנ"ל) מבואר דהך דינא ד"משכבו ולא הגזול", הוי רק עד שהבעלים מתייאשים מהמשכב, והרי לפי רש"י המדובר הוא בשגזל משכב גמור ולא עשה בו שום שינוי (גם לא שינוי השם שע"י יחוד), וא"כ איך זה מתאים אליבא דהלכתא (דעת רב יוסף בסוגיין) דיאוש דכדי לא קני?

וא' מהביאורים בזה הוא: דע"פ סברת התורי"ד הנ"ל - דהא דנתמעט הגזול הוי משום דבעינן "המיוחד לו וכו'" - אפ"ל, דאע"פ דיאוש אינו גורם שהגזלן יקנה את החפץ, מ"מ היות שהבעלים כבר נתייאשו ממנו, כבר אפשר להחשיבו 'מיוחד' לשכיבת הגזלן, וא"כ כבר יכול לטמאו. אמנם, לפי המתבאר מהתורי"ד שחזר בו מאותו סברא, שוב תחזור קושיית המפרשים על שיטת רש"י!?]

והנה הרמב"ם (כלים פ' כד ה"ז) כתב: "אין אדם מטמא במדרס, משכב או מרכב, שאינו שלו שנא' "והנוגע במשכבו". גזל משכב ודרס עליו . . טהור, ואם נתייאשו הבעלים טמא". והיינו שלמד הגמ' כרש"י שהמדובר הוא בגזל גמור, וגם סותם בדבריו שגדר הדין הוא שצריך המשכב להיות שלו, ולא שבא למעט רק גזול (כדברי התורי"ד למסקנא). ויוקשה עליו לכאו' קושיות התורי"ד מהמקורות שמביא, שמוכיחים שכן יכולים לטמא בטומאת משכב גם משכב שאינו שלו!?

וראה במל"מ (שם) שכתב בזה יסוד חדש: "דלא מיעט הכתוב אלא בגנב או בגזלן . . אבל היכא דלא גנבו ולא גזלו, אז מטמא אף שאינם שלו, לפי שאין אדם מקפיד על דריסת כליו וחשיבי כשלו לענין דריסה. אבל היכא דגנב או גזל - מימעיט, משום דאינם שלו וכו'". (ומעין זה הוא בפנ"י בסוגיין).

ויוצא מזה, דבאמת יסוד הדין הוא שצריך להיות שלו, אלא דכל זמן שאינו גזול הר"ז נחשב לשלו. וא"כ, שוב אפשר לבאר טעם הדין כמו שביארו התורי"ד בתחילה, אף לפמכש"כ במסקנא שהדין ממעט רק גזול - משום דאינו גזול ה"ה שלו, וא"כ נחשב למיוחד לו לשכיבה ג"כ. ושוב מסולקת תמיהת התוס' על הדין (וגם מתורצת קושיית המפרשים שהבאנו לעיל בחצע"ג).

ב. אולם מה שעצ"ע, הוא גוף הסברא (דהמל"מ) שלענין דריסה חשיבי כשלו וכו'. הרי אחר שהתורה גילתה שצ"ל שלו, מהו היסוד לומר שמחמת איזה טעם שיהי' "נחשב" כשלו?

ונראה, דהדבר יתבאר בטוב טעם מתוך דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בביאור הך דינא - שהביא התורי"ד כיסוד לסברא לחלק בין אינו שלו לגזול - דיוצאין בסוכה שאולה ולא בסוכה גזולה;

ראה בלקו"ש (חי"ט שיחה א לחג הסוכות) מש"כ, שבפשטות לומדים דהא דלדעת חכמים יוצאין בסוכה שאולה, הוא משום שלשיטתם אין דין בסוכה שצ"ל משלך דוקא (דמש"כ בתורה "לך" גבי סוכה, הוא רק למעט גזולה הנ"ל, אבל לא לחייב שסוכה צ"ל שלך). אבל מדברי אדה"ז בשלחנו מוכח דאין הפירוש כן, דז"ל (או"ח סי' תרל"ז ס"ג): "אע"פ שאמרה תורה חג הסוכות תעשה לך, לך משלך, כלומר, שתהא הסוכה שלך ולא שלך חבירך, אעפ"כ יוצא אדם י"ח בסוכה שאולה, דכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו, ולא נאמר שלך משלך, אלא להוציא הגזולה".

ומקשה - בהשיחה - דבאם שאולה נחשב כשלך, אז מדוע גבי לולב אינו נחשב כן, ואינו יוצא י"ח בלולב שאול ביו"ט ראשון, דאינו "לכם"?!

וממשיך - בהשיחה - שלכאו' יש לתרץ, דבגדר 'שלו' גופא יכול להיות חילוקים ודרגות, והיינו, דיש 'שלו' בדרגא פחותה, אשר בזה נכלל גם שאולה; ויש שלו בדרגא גבוה יותר, אשר אז צ"ל שלו ממש, ושאולה לא יכולה להחשב שלו בדרגא כזו, ושיטת חכמים היא, שהפסוק ד"כל האזרח בישראל" וגו' ("מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת") מגלה, דגבי מצות סוכה מספיק דרגא פחותה ב'שלו', שבזה נכלל גם שאולה, ונתמעט רק גזולה.

ועיי"ש בהערה 12, איך שביאר ב' הדרגות ב"לך": דה"לך" גבי סוכה, הוא בעיקר לא על החיוב שצ"ל 'שלך', אלא השלילה - שלא יהי' של חבירך (ואשר מזה נתמעט רק גזולה); משא"כ הדין ד"לכם" גבי לולב, הוא דין חיובי שצ"ל "שלכם ממש" (ומזה נתמעט גם שאולה).

(אמנם, בהמשך השיחה לא קיבל הסבר זה, משום שמדייק מדברי אדה"ז שבאמת בסוכה בעינן שלו ממש, וסוכה שאולה כשירה, משום שנחשבת לשלו ממש. ולכן מבאר הענין באופן אחר שאינו נוגע לעניננו כאן).

ונראה, דעד"ז יתבאר שיטת רש"י ודעימיה (רמב"ם ראב"ד ותורי"ד שהבאנו) - בענין הך ילפותא, דהמשכב צ"ל 'שלו' בשביל שיקבל טומאה בדריסתו: דהרי ראינו, דבשלו יכול להיות ב' דרגות (שלו ממש שממעט גם שאולה, ושלו פחותה שממעט רק גזולה), וא"כ, כשהתורה אמרה שצ"ל משכבו, אז איך נדע להחליט איזה סוג 'שלו' בעינן?

ובפשטות, הרי הדרך בזה הוא דזיל בתר טעמא, דמדוע באמת הצריכה תורה שיהי' שלו לענין להטמא (וכקושיית התוס' כנ"ל)? וההסברה בזה היא, כמ"ש התורי"ד כנ"ל, משום דשמא יבא חבירו ויסלקו מעל המשכב וכו', ולפי הסברה זו מובן, שבעיקר נוגע כאן הדרגא הפחותה בשלו - שלא יהא של חבירו - אשר מצד דרגא זו מעולם לא נתמעט שאולה וכיו"ב, רק גזולה.

[ודאתינן להכא, יש להוסיף עוד פרט א' מעניין: עיין בהשיחה שם בהערה 9, שדברי אדה"ז שסוכה שאולה נחשבת כשלו - מקורם בפשטות הוא מה'לבוש' (שם ס"ב) שכנראה מפרש כן בפרש"י (סוכה כז, ב ד"ה "כל המזבח"). "ועפ"ז י"ל (ממשיך כ"ק אדמו"ר בההערה) שבזה מחולקים רש"י ותוס' (ד"ה "כל המזבח" שם) דלדעת התוס' למדין מ"כל המזבח" שאין צריך לדין ד"לך משלך וכו'" (משא"כ לדעת רש"י, שכן צריכים ל"שלך" רק בדרגא פחותה כנ"ל).

ועפ"ז אפ"ל - ע"ד החידוד עכ"פ - דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי גם בסוגיין; דלרש"י יש מקום לחלק בין ב' דרגות ואופנים בשלך. ובמילא מתפרש כן הדין דשלו דמשכב, משא"כ התוס' דלית להו ב' דרגות אלו, ולדידם באם בעינן 'שלו' אז הר"ז צ"ל שלו ממש. וא"כ לא הבינו איך יכול להיות דין כזה גבי דין טומאת משכב].