א. בטעם הדבר שהאדם יכנס וכו' בשעת האור, כתב רש"י כאן (ב, א ד"ה "בכי טוב") "..ומה היא טובתו מפני החיות ומפני הלסטים". ובב"ק פי' (ס, ב ד"ה "בכי טוב"): "..מפני המזיקין והליסטין". ובתענית (י, א ד"ה "ויכנס") "..בעוד שהחמה זורחת שאין ליסטין מצויין. א"נ שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר, ושלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב". ועכ"פ נמצא דלרש"י איכא כו"כ טעמים וחששות שמחמתם יש ליכנס בכי טוב וכו'.

אמנם ראה בתוס' ב"ק (שם) דלר"ת הוה החשש רק מחמת "מוקשים ופחתים" (ובמקרה דליכא חששא זו לא נאמר הדין). ומדברי הר"י (הובאו בתוס' בסוגיין) נראה דהטעם הוה רק מחמת "מזיקין". ולדברי הרשב"א (בתוס' כאן) הרי"ז שלומדים דין זה מתרי קראי ("לא תצאו איש מפתח ביתו וגו'", ו"הבוקר אור והאנשים שלחו"), - הוא ללמדנו ב' החששות, דמזיקין ופחתים. ומשמע א"כ דרק ב' אלו נתרבו, וליכא לשאר החששות.

וצ"ב, מדוע לרש"י אפ"ל כו"כ חששות וטעמים להאי דינא, משא"כ לכל הני שיטות בתוס' שמפרשים שהוא מטעם חשש מיוחד (או שתיים). [ולהעיר, שיש נפק"מ לדינא במקרה שלא שייך חשש פלוני, דלפי רש"י מ"מ יש עוד חששות, משא"כ לפי שיטות אלו, אם נסתלק אותו חשש שהוא טעם הדין, אז ליכא לדין זה].

ב. ועיין ב'ראש יוסף' (כאן) שדייק מדברי רש"י (כאן, ד"ה "הבקר אור"), "ולפי דרכו לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף וכו'", שרש"י בא בזה לתרץ קושיית התוס' (הנ"ל) דמדוע בעינן לדינא דר"י אמר רב תרי קראי? וע"ז מת' רש"י, דבאמת אין מכאן "מקור" לדין זה, אלא דהתורה מספרת מה שקרה, ודא"ג מספרת שהתנהגו האחים בד"א כדינא דר"י אמר רב.

ונראה לומר, דהא דלרש"י לא בעינן תרי קראי, הוא משום דמהפסוק ד"לא תצאו איש וגו'", גמרינן כלל - שאדם יש לו לשמור את עצמו מלצאת החוצה, מחמת איזה חשש שיכול להיות. ולכן לא בעינן איזה לימוד אחר עבור חששות פרטיות אחרות (שאולי לא היו קיימות באותו מקרה שבו נאמר "לא תצאו איש וגו'").

משא"כ התוס' סב"ל דמהפסוק (או מהפסוקים) גמרינן דינים פרטיים בהאיסור יציאה, ולכן: הרשב"א סב"ל דהיות ויש ב' פסוקים גמרינן ב' דינים פרטיים, הפ' ד"לא תצאו" מדבר בפשטות על מזיקין (כמו שמשמע בהגמ' ב"ק שם, דהמדובר שם היתה בזה שניתנה רשות למשחית וכו'), והפ' ד"הבקר אור" צריכים לפרש על פחתים, דהא אחי יוסף י"א היו, ולכן ליכא בהם שום א' מהחששות האחרות.

והר"י ור"ת סב"ל - י"ל - שאכן הפ' ד"הבקר אור" אינו עוד 'מקור' לדין זה, אלא סיפור דברים בעלמא (כרש"י הנ"ל), ונמצא דיש רק מקור לדין א' פרטי. ולכן הר"י מפרש דנלמד הדין דמזיקין, דהא זהו מה שמשמע מאותו פסוק כנ"ל. ועפ"ז צ"ל שחששא דמזיקין איכא גם בכמה בנ"א ביחד, דהא התורה מספרת לנו שגם אחי יוסף התנהגו כן מחמת חשש זה (וכ"כ בחת"ס כאן לשי' ר"י),

משא"כ ר"ת סב"ל - י"ל - שאכן אין חשש מזיקין כשכמה בנ"א הולכים ביחד, וא"כ מזה שהתורה מספרת לנו שגם אחי יוסף התנהגו כן, מוכח שהחשש שנלמד מהפ' ד"לא תצאו", הוה חששא כזה ששייך באחי יוסף, ש(כנ"ל) זהו רק חששא דפחתים [ואע"פ שהפ' ד"לא תצאו" נאמר להם במקרה דשם לא שייך האי חששא, היות וזה הוה עירם? כבר תי' ר"ת (בב"ק שם) דאז מחמת הסכנה המיוחדת הי' אותו דין נוהג גם בעירם].

לסיכום: רש"י למד שמהפ' דלא תצאו למדנו דין כללי - להשמר מכל החששות. ובעלי התוס' למדו שמפס' זה למדנו דין פרטי מחשש מסויים - להרשב"א ולהר"י, חששא דמזיקין, ולר"ת חששא דפחתים. ולהרשב"א יש עוד לימוד מקרא דהבקר אור - חששא דפחתים, משא"כ לרש"י, ר"י ור"ת - הרי קרא זה הוה רק סיפור דברים.

ג. והא דרש"י שינה בהבאת החששות בכל א' מהגמרות כנ"ל, אולי י"ל, דהמעלה בחששא דלסטים הוא שקיים עד נה"ח (ושלכן מחמת חשש זה צריך האדם להמתין מלצאת עד שעה זו), ולכן מביא רש"י חשש זה בכל א' מהמקומות. ובהגמ' דב"ק מביא גם החשש דמזיקין, היות ושם הובא הפ' דלא תצאו וגו' ש - כנ"ל - החשש הפשוט שהי' אז הי' מזיקין.

ולאידך בגמ' דידן מביא רש"י גם חיות (בנוסף לליסטים הנ"ל). משום דגם בחיות (כמו ליסטים) קיים החשש עד נה"ח (כמבואר במפרשים כאן), ובגמ' דידן נוגע במיוחד שהדין דר"י אמר רב הוה עד נה"ח (כמבואר במהרש"א כאן).

ובגמ' דתענית הביא רש"י (בנוסף לליסטים, כנ"ל) גם שאר החששות שלא הוזכרו בהסוגיות האחרות [וכנ"ל, שנפק"מ לדינא לדעת כל החששות, דגם במקרה שלא קיימות כמה מהחששות, מ"מ צריכים להשמר מחמת החששות האחרות המוזכרות בדברי רש"י].