כתב הר"ש משאנץ בריש חידושיו למס' פסחים, דמהא שמרבינן תערובת חמץ לאיסור מהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו", מזה משמע שאיסור תערובת חמץ הוא רק באכילה ולא בבל יראה ובל ימצא. דכיון שאינו נכלל בדין חמץ גמור שאסור (גם באכילה וגם) בב"י וב"י, ועל מנת לאסור אותו, התורה נצרכה לריבוי מיוחד ד'כל מחמצת לא תאכלו', אם כן אין לך בו אלא חידושו, ואיסור אכילה יש לו, ואיסור ב"י וב"י אין לו.

לאחמ"כ מביא קושית רבו, דלעולם תערובת חמץ נכללת בדין חמץ גמור ואסורה (נוסף על איסור אכילה, גם) בב"י וב"י, והא דנצרכה התורה לרבות איסור אכילה נוסף (כל מחמצת גו'), הרי"ז רק כדי לומר לנו שאפי' אכל כזית אחת, ובכזית זה יש רק חצי חמץ, מ"מ החצי כזית היתר מצטרף לחצי כזית איסור, והרי"ז כאילו אכל כזית שלמה של איסור. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ גמור (והיינו בכדי אכילת פרס, כידוע) אינה צריכה להלימוד דכל מחמצת, ואסורה מדין חמץ גמור, גם (באכילה וגם) בב"י וב"י. אך הר"ש משאנץ גופי' לא מקבל סברה זו ודוחה, דלמקרה של כזית שרק חצי ממנה הוא חמץ, לזה לא צריכינן ריבוי מיוחד, והיינו אוסרים אותו מדין ח"ש שאסור מן התורה. ע"כ מהלך דברי הר"ש משאנץ.

והאמת, שנתקשיתי מאוד בדחייתו זו האחרונה. דהרי רבו דהר"ש משאנץ נתכוון בדבריו, שהלימוד דכל מחמצת גו' יחדש לנו שאם א' אכל כזית של תערובת (שיש בה חצי חמץ וחצי היתר) יקבל מלקות, שהרי עבר על הלאו דכל מחמצת. ובא הר"ש משאנץ לומר לן, שלזה לא צריך לימוד, כי הרי אסור מדין ח"ש. ותמוה, שהרי מי שאכל ח"ש, איסור יש כאן אך מלקות אין כאן, ומה הועיל הר"ש בדבריו. וצ"ע טובא.