בגמ' פסחים (כד, א) מובא (עוד) מקור להא דחמץ בפסח ושור הנסקל אסורין בהנאה "מהכא, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף . . מה ת"ל לא יאכל, אם אינו ענין לגופו, דהא נפקא ליה מק"ו ממעשר הקל [דאסור לאכלו בטומאה, וכ"ש לקדשים שחמורים יותר - המעתיק] . . תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה [דכבר כתיב בהו איסור אכילה - הנ"ל], תנהו ענין להנאה וכו'".

וממשיכה הגמ': "אמר לי' רבינא לרב אשי: ואימא לעבור עליו בשני לאוין [והיינו, דאע"פ שכבר נלמד האיסור לאכול קדשים בטומאה מהאיסור לאכול מעשר בטומאה, מ"מ מדוע לא נאמר דהפ' "והבשר אשר יגע וגו'", בא ליתן עוד לאו על אכילת קדשים בטומאה, ולא ללמד על אסה"נ דעלמא], לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש [חזינן, דאפשר לעבור על כמה לאוין במעשה אחד]! א"ל: כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יתירי".

ב. והנה ידועה שיטת הרמב"ם (באריכות בשורש התשיעי שלפני סה"מ, ובכ"מ), שלאוין שנכפלו בתורה אינן נחשבין לב' לאוין, ואין לוקין עליהן ב"פ, ולא נכפלו אלא לחזק אותו לאו וכו'. ומוכיח שיטתו מתשובת ר"א בסוגיין "...ולא מוקמינן בלאוי יתירי" - דכפילת הלאוין נק' לאוי יתירי, והיינו שהאזהרה השניה אינה נחשבת כלאו חדש (במנין התרי"ג, ולחייב מלקות כו'), אלא כלאו 'יתר', שרק נכפל לתועלת החזוק כנ"ל.

והא דעל פוטיתא לוקין ארבע ועל נמלה חמש וכו'?! מבאר באריכות (בסה"מ מל"ת קעט, ובקיצור יותר בי"ד מאכ"א ב, כג) דהמדובר הוא בבריות כאלו שעוברין עליהן משום כמה שמות (מחמת תכונותיהן הנדירות) - שרץ העוף, הארץ והמים, שרץ הנולד מן הפירות וכו', דעל כל שם יש לאו בפנ"ע, ויכול להיות בריה בפנ"ע. אבל אה"נ שאין לוקין כמה מלקיות מחמת כפילת הלאו של 'שם איסור אחד' כמ"פ (וזהו דלא כפרש"י בסוגיין, וכהרמב"ן ורוב הראשונים). עכת"ד בקיצור נמרץ.

ג. והקושיא עולה מאליה: לשיטת הרמב"ם איך הוכיח רבינא קושייתו - ואימא לעבור עליו בשני לאוין - מהדין דפוטיתא? והרי הא דבפוטיתא לוקה ארבע וכו', אינו מחמת כפילת הלאוין, אלא מחמת שעבר - באכילתו - על כמה לאוין נפרדין, משא"כ כאן באכילת קדשים בטומאה, הרי המדובר הוא בכפילת לאוין גרידא, וא"כ איך משמש הדין דפוטיתא הוכחה לכאן?

ומתרץ בזה הגרי"ז בספרו (על הרמב"ם, מאכ"א), ע"פ מה שהאריך לבאר דשונה 'שם' האיסור של אכילת קדשים בטומאה הנלמד מאיסור אכילת מעשר בטומאה, מ'שם' האיסור של אכילת קדשים בטומאה הנלמד מפסוק הנאמר אצל קדשים; דכשיסוד האיסור הוא מהאיסור דמעשר, אז הוה איסור מחמת היותו 'קודש', וא"כ אין בזה הגדרים של 'קדשים' (כמו הדין שאיסורי קדשים הם רק אחר שקרבו מתירין). משא"כ כשיסוד האיסור הוא מחמת 'קדשים', אז קיימים כל הגדרים של קדשים.

ועפ"ז - מסיק הגרי"ז - יתבאר הדמיון בין הלאוין המרובין בפוטיתא ונמלה כו', והלאוין המרובין באכילת קדשים בטומאה: דבשניהן הוו שמות נפרדין של איסור כמשנ"ת. עכת"ד בקיצור.

ד. ומקשים העולם, דלכאו' הרי דבריו של הגרי"ז נסתרים מדברי הרמב"ם עצמם (שהבאתי לעיל); דהרי הרמב"ם הוכיח שיטתו - שאין לוקין שתיים על לאוין שנכפלו - מלשון הגמ' כאן "לאוי יתירי", והיינו דלאוין אלו (היינו, ב' הלאוין באכילת קדשים בטומאה) הוה רק 'כפל' ו'יתירי', ולא שמות נפרדין וכו', וא"כ איך יתכן לפרש שלאוין אלו הן שמות נפרדין וכו'?!

ועכ"פ הדרא קושיין לדוכתא בשיטת הרמב"ם: דאיך דימה רבינא ב' לאוין אלו (באכילת קדשים) להדינים דפוטיתא ונמלה וכו', בשעה ש(להרמב"ם) אינם דומים זל"ז כלל כנ"ל?

ה. והנה, ראיתי ב'ברכת אברהם' שהקשה עוד על תי' הגרי"ז הנ"ל: דאפי' אי נימא כדבריו - דשונה 'שם' הלאו דאכילת קדשים בטומאה מחמת מעשר, להלאו דאכילה מחמת היותו קדשים - מ"מ לא א"ש לדעת הרמב"ם, דסוף סוף הרי כל 'קדשים' הוא גם 'קודש'. והיינו, דהלאו דאכילת קדשים בטומאה נכלל תמיד בהלאו של אכילת קודש בטומאה. והרי מדברי הרמב"ם בביאור הלאוין דפוטיתא וכו' (בסה"מ ובי"ד הנ"ל), מבואר דכשיש לאו כולל (כגון "בל תשקצו וגו'", שכולל כל השרצים), ולאו פרטי (כגון האיסורים הפרטיים במיני השרצים), והלאו הפרטי נכלל תמיד בהלאו הכולל - לוקין רק על הפרטי, משום דלענין לאו זה הרי הכולל רק כלאו הנכפל שאין לוקין עליו. וא"כ ה"ה בנדו"ד, אפי' באם כן הוו ב' שמות, מ"מ היות שא' נכלל תמיד בזולתו, אינם נחשבים כנפרדים אלא ככפל?!

ו. ואואפ"ל, דקושיא האחת מתורצת בחברתה: והיינו, דאה"נ הדמיון בין כפל הלאוין כאן להדין דפוטיתא הוה מחמת היותן 'שמות' נפרדין ביסודן, ושלכן הקשה רבינא קושייתו בהסתמכו על הדין דפוטיתא. ולאידך, היות שאעפ"כ הרי ה'שם' איסור של קדשים נכלל תמיד בה'שם' איסור של קודש, לכן מסיקה הגמ' דנק' "לאוי יתירי", ואכן לא ימנה כלאו בפנ"ע, ואין לוקין שתיים.

וליתר ביאור: גם לרבינא לא הי' הו"א שכאן ילקה שתיים, או שנחשוב אכילת קדשים בטומאה לב' לאוין במנין תרי"ג, דהרי הלאו של אכילת קדשים נכלל תמיד בהלאו דאכילת קודש כנ"ל (מהברכ"א). אלא דבכל זאת הקשה: היות ואעפ"כ אין כאן כפילת לאוין גרידא, דהרי לפועל יש כאן ב' שמות מחולקין (כהגרי"ז), והרי כשאדם עושה מעשה שכולל שמות מחולקין, ה"ה נחשבין כלאוין מחולקין ממש (כבפוטיתא), א"כ, אף כאן [שלפועל א"א להתחייב שתיים ממש כנ"ל - מ"מ] נאמר שהלאו השני אכן נאמר לענין זה עצמו, ולחזק האיסור ע"י לאו - ו'שֵם' - שני באיסור זה?

וע"ז תי' לו ר"א, דמ"מ היות ולפועל הרי - גם לרבינא - א"א להחשיב לאו זה כלאו בפנ"ע (המחייב מלקות נוספת וכו'), לכן עדיף לדרשו ללמדנו דבר חדש מלאוקמי "בלאוי יתירי" - היינו לפרש שבא רק לתוספות חיזוק של לאו שכבר קיים. ועצ"ע.