א) בגמ' קידושין (ד, ב) מובאת המשנה במס' כתובות "האב זכאי בקידושי בתו בכסף בשטר ובביאה". ומפ' רש"י ד"ה זכאי בבתו "שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה".

ובתוס' ד"ה האב זכאי בבתו, כתבו "מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה" (וכן מפ' המאירי כאן כפי' התוס' בלי להביאו בשם הירושלמי). וכן בל' תלמיד הרשב"א כאן: "שהוא מוסרה בע"כ, כך פרש"י, אבל בירושלמי מפ' ובביאה שכר ביאה כו'".

ב) ולכאו' יש לדייק כי מכיון שמפורש בירושלמי הפירוש שהאב זכאי הוא בשכר ביאה. מהיכן למד רש"י לפרש לגמ' דידן באופן אחר.

ועיין בתוס' רבינו פרץ כאן שמביא דברי הירושלמי, ומסיים: "ומיהו לפום גמ' (דידן) קרי זכות שיש לו כח לקבל קידושיה". עכ"ל. הרי שגם הוא לומד בשיטת רש"י שהגמ' שלנו חולקת על הירושלמי. ולכאו' בגמ' לא נזכר בזה כלום יותר מלשון המשנה. ומהיכן למד שלא כפי' הירושלמי. ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' אישות הי"א שמשמיט מ"ש בירושלמי שהאב זוכה בשכר ביאה.

ג) ואולי יש לבאר זה בדרך חדשה, דהנה הרבי מביא בלקו"ש (ח"ד עמ' 1337-8. חט"ו ס"ע 453 ואילך. חכ"ד עמ' 243 ועוד) שישנה מחלוקת בכ"מ בין הבבלי והירושלמי, שיטת הבבלי היא שדנין ומכריע המצב איך שהוא בהווה ומיד ולא על התועלת שתבוא רק אח"כ (אף שהתועלת שאח"כ היא גדולה יותר), ושיטת הירושלמי שצריך להשוות גודל ערך הענינים, ודבר שהוא חשוב יותר, אף שבא לאחר זמן, מכריע הוא את דבר הקל, אף שהוא נמצא עכשיו ע"ש.

ואפשר י"ל כן בגמ' דידן. כי הרי לכאו' עיקר הזכות של האב בקידושי בתו הוא הכסף ומ"מ גבי ביאה זכות זה של כסף בא רק אח"כ (והוא דבר צדדי, שלא כמו קידושין בכסף שהוא דבר הווה חלק מפעולת הקידושין. ועי' בברכת שמואל בשיטת הירושלמי שזכות האב הוה כמו שכירות או תנאי) אולם זה שיכול למוסרה לביאה בע"כ הוא ענין נוכחי שהוא זכות ובעלות שיש לאב בהווה ולא רק אח"כ.

וע"כ למדו כמה ראשונים אשר דוקא הירושלמי לשיטתי' שדנין בדבר שהוא חשוב יותר אף שבא אח"כ כו', ולכן מפ' דהזכות של האב הוא בהכסף, משא"כ לשיטת הבבלי אפ' שהזכות הנוכחית אינה עיקר הזכות, אכ"ז ה"ז מכריע כו'. ולכן מפרשים את המשנה שזכות האב הוא במה שיכול למוסרה למי שרוצה כו'.