בגמ' קידושין דף ז, א: "אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידי' קא משעביד נפשי' האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה".

ובביאור טעם שיעבוד הערב להמלוה [וכן הקידושין בין האיש לאשה הנלמד מדין ערב], כ' הריטב"א: "פי' לאו למימרא דלא מטי לי' שום הנאה [להערב] דא"כ במאי משתעבד, אלא לומר דאע"ג דלא מטי הנאת מעות שהוציא המלוה, ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ, אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי לי' במה שהלוה לזה על אמונתו [של הערב], דהנאה בכל דוכתא חשיבא ככסף, הכא נמי אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו, מקניא נפשה בההיא הנאה דשוויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדיבורה". עכ"ל.

והיינו דהשעבוד נעשה ב"ההיא הנאה דקא מהימן לי'", מצד זה שהערב מקבל הנאה. וזה גופא הוה הקנין (רע"א) שבגללו גמר ומשעביד נפשי'.

והנה בלקו"ש חכ"ו שיחה א' לפר' משפטים מביא כ"ק אדמו"ר שיטה אחרת (בנוסף לשיטת הריטב"א הנ"ל) בטעם שעבוד הערב, והוא שיטת הנמוק"י בסוף ב"ב, דכתב שם דזה שהערב משתעבד בלא קנין, הוא מכיון דעל פיו הוציא מעותיו מתחת ידו.

ומבאר שם, שאי"ז מצד קבלת הנאה של הערב, אלא מפני שזה הוציא על פיו, היינו מה שהערב גרם להמלוה חסרון ממון [וזש"כ בגמ' אשר בההיא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשתעבד נפשי', כת' הנמוק"י שזהו רק נתינת טעם כדי שלא יהי' אסמכתא].

ולכאו' לפי"ז צלה"ב איך נלמדים קידושין מדין ערב; שהרי לשיטה זו (של הנמוק"י) השעבוד של הערב הוא רק בגלל זה שגרם חסרון ממון למלוה, ולא מפני שהגיע לידו כלום, ובקידושין צ"ל נתינת כסף, שהאשה צריכה לקבל כסף כדי לגמור דעתה להיות מקודשת? (וכמ"ש הריטב"א "לאו למימרא דלא מטי לי' שום הנאה, דא"כ במאי משתעבד", והוא ביאר שבפועל יש הנאה והיא חשובה ככסף. אבל להנמוק"י שהשעבוד אינו מצד שום קבלה, צ"ע).

והנה הפנ"י כאן מק' על הריטב"א, דלכאו' לשיטתו אין כאן חידוש הנלמד מדין ערב - "דפשיט בכולה סוגיין דהיכא דהנאה שוה פרוטה מקודשת" (והקשה עוד עיי"ש), וביאר דהפי' "מקודשת מדין ערב" הוא שהאשה נעשית ערב ממש "דכיון שאמרה תן ואתקדש הוה לי' ערב בשעת מתן מעות", שהיא חייבת ממון להאיש כמו שהערב מחייב את עצמו להמלוה, אלא שבמקום התחייבות של מנה היא מחייבת את עצמה לקידושין, "ואי לאו שנתרצית עכשיו להתקדש היתה צריכה להחזיר לו המנה מטעם ערב כו'", ובזה שעכשיו היא מתרצית להקידושין נפטרה מהמנה והוה לי' קידושין גמורים.

ונמצא לפי הפנ"י שקידושין מדין ערב נעשים בב' שלבים: א. השעבוד. דכיון שאמרה תן ואתקדש הוה לי' ערב. ב. הקנין שנעשה עי"ז שעכשיו היא מתרצת בקידושין ונפטרת מהמנה (ועי' שם שביאר שאי"כ החסרון של המקדש במלוה).

וי"ל שזהו הפי' בדברי הנמוק"י דהשעבוד של ערב נעשה מצד זה שגרם חסרון ממון להמלוה, וכלשון הפנ"י "כיון שאמרה תן ואתקדש הוה לי' ערב"1, אבל בזה לבד לא נעשים עדיין הקידושין, שעדיין לא הגיע לידה כלום, ורק אח"כ כשמתרצת בקדושין והרוויחה (ע"י שנפטרה) מנה, בזה הוה הקנין של הקידושין. [ולפי הפנ"י א"ש לשון הגמ', דבנוגע שעבוד הערב כ' "אע"ג דלא מטי הנאה לידי' קא משעביד נפשי'", ובנוגע לאשה כתיב "אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה", דאצל האשה צ"ל קבלת כסף כדי לפעול את הקנין וכדי לגמור דעתה לקידושין, וזה נעשה בשלב הב'. משא"כ להריטב"א הכל נעשה ביחד, וכמבואר בהשיחה הנ"ל דלהריטב"א - דהשעבוד נעשה ע"י קבלת הנאה - זה גופא הוה ע"ד הקנין לפעול זה שגמר ומשעבד נפשי'].

1) דלכאורה כוונתו באומרו "כיון שאמר תן הוה לי ערב" דמשתעבד בגלל שחיסר ממון חבירו כשיטת הנמוק"י, דאל"כ איך נעשה השעבוד של הערב. ולפי דברינו נמצא דבא ללמד ונמצא למד.