בגמ' מא, ב יליף ממש"נ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל - "וכי כל הקהל כולו שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו", ולהלן בגמ' "לא נכתוב רחמנא בגירושין ותיתי מהנך (תרומה וקדשים) מה להנך שכן ישנן במחשבה". וברש"י ד"ה שכן, מפרש: "קדשים נמי איתנהו במחשבה וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים, גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה . . ת"ל כל נדיב לב עולות".

וצ"ע, הרי בגמ' איירי בשחיטת קדשים (עי' רש"י ד"ה מנלן), וא"כ איך פריך שכן ישנן במחשבה דשייך רק בדין פסול קדשים ומקדיש בהמה ולא לגבי שחיטה?

והנה לגבי דין פיגול בקדשים עי' בשו"ת חת"ס (אהע"ז ח"ב ס"ט) שמבאר דאינו רק פסול בקדשים אלא חזינן מזה שהכשר שחיטת הקרבן הוא ע"י מחשבה. ועיי"ש עוד שמבאר החילוק בין זה לדין לשמה בגט.

אמנם מה שעצ"ע הוא מדוע הביא רש"י הכא הדין שמקדש במחשבה? ועוד, מ"ט מביא ב' דינים למחשבה בקדשים?

ואולי י"ל בזה ע"פ מה שמבאר שיטת רש"י בלקו"ש חט"ז ע' 106 הערה 32, דקרבן פסח מצות שחיטתו היא על כ"א מישראל (חובת גברא), וכל' הכ' "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", משא"כ בשאר קרבנות שהמצוה על הבעלים היא הבאת הקרבן כו' והשחיטה נכללת במצות הקרבתו שעל הבעלים. והיינו דהן בק"פ והן בשא"ק יש מצות שחיטה על הבעלים, אבל חלוקין בדינם - דבק"פ המצוה היא השחיטה בלבד, משא"כ בשא"ק מצות השחיטה היא פרט במצוות ההבאה המוטלת עליהם.

ועפ"ז י"ל דכיון דבגמ' בעינן למילף דין שליחות הן בשחיטת ק"פ והן בשחיטת שאר קדשים, לכן גם הפירכא "שכן ישנן במחשבה" חלוק בהם ובהתאם לגדרם - לגבי ק"פ שכל חיובו הוא השחיטה הפירכא דישנן במחשבה הוא מדין פיגול, דחזינן דהכשר הקרבן הוא ע"י מח' (כנ"ל מהחת"ס), ולגבי שא"ק דיסוד חיובם הוא הבאת הקרבן, הנה קיום ההבאה מתחיל מזה שמקדיש הבהמה לקרבן, ולכן ע"ז הפירכא דישנן במחשבה הוא מהא שאפשר להקדיש במחשבה.