בתורה שלמה חלק ט"ז מילואים סי' ל' (ע' רפ) תמה הגאון ר' מנחם מענדל כשר זצ"ל, במאמר תמוה מאוד בגמ' שבת (קל, א) במשנה: "ועוד אמר רבי אליעזר כורתים עצים לעשות פחמים לעשות (כלי) ברזל. (וכתבה הגמ') ת"ר במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת [לצורך מילה] . . א"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר"א, והיו מתים בזמנן [ולא לפני זמנם, בשכר חיבוב מצוה זו], ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה". ע"כ.

והנה פשטות הדברים אין להבין מהו הפירוש במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו', הרי דין זה של ר"א הוא רק משל, במקרה יוצא מן הכלל, שאין איזמל של מילה או שום סכין כלל שאפשר לתקנו ולהשחיזו, שאם אירע דבר כזה בזמן שהגיע שמיני של מילה אומר ר"א שמכשירי מצוה דוחים שבת ומותר, א"כ היאך מתאים לומר על זה "במקומו של ר' אליעזר היו כורתין". וכן להלן "עיר אחת שהיו עושין כר"א", איך משכחת לה כלל לומר שהיו עושין כר"א, האם יש אפשרות לכתחילה להתנהג כר"א לחלל שבת על מכשירין, זה תימה רבה.

והנה התוס' ביבמות (יד, א) ד"ה במקומו של ר"א כו' הרגישו בזה, וכתבו: "במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה". עכ"ל. ודבריהם קשים להבין, מה הפירוש שבמתכוין היו מביאים עצמן שיצטרכו לחלל שבת לכרות עצים וכו', הרי הדין הוא שבכל מלין, ולפי"ז איך אפשר שלא הי' להם סכין למול. ועוד קשה היאך הי' מותר להם לעשות לכתחילה תחבולה כזאת שיצטרכו לחלל שבת משום חיבוב מצוה לכרות עצים וכו', דבר כזה לא שמענו בשום מקום. וזה תימה שלא מצאתי עלי' תשובה". עכ"ל.

והנראה בזה לבאר עפמ"ש רבנו הזקן בלקוטי תורה - תזריע, עה"פ וביום השמיני ימול וגו', ד"ה למנצח על השמינית (כ, ד): "ולהבין יתרון ומעלה שיש במילה שהיא קיום השמיני לדחות מעלת ומדרגת קדושת השבת, צריך להקדים ענין השבת כי בו שבת . . אבל מילה היא מדרגה הגבוה מאוד נעלה מבחי' אצילות שניתנה בשמיני . . וע"פ כל הנ"ל יובן הטעם שמילה דוחה שבת שכל מלאכת שבת שעושה חבורה ופורע ומוצץ אינן נחשבות למלאכה כלל לגבי בחי' א"ק, שהוא המקיף את כולם בהשוואה אחת וכל העולם שלו הוא כו' כנ"ל, ומילה היא להיות בחי' גילוי יסוד דא"ק הדר מלך השמיני מילה שניתנה בשמיני ולגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים ודו"ק". עכ"ל.

ולפי"ז יבואר היטב מה שכתבו התוס' ש"במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה", כיון ש"לגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים ואינן נחשבות למלאכה כלל", וא"כ לק"מ מה שתמה "היאך היה מותר להם לעשות לכתחילה תחבולה כזאת שיצטרכו לחלל שבת משום חיבוב מצוה לכרות עצים וכו'" - כי "חיבוב המצוה" ד"מילה היא להיות בחי' גילוי יסוד דא"ק . . ולגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים". וא"ש. ועי' בקובץ 'אהלי שם' חלק ז (ע' רכח ואילך) מה שכתבתי לתרץ פליאה זו עפ"י נגלה.

והנה לפי"ז נראה לתרץ גם מה שתמהו הראשונים, למה לא גזרו חז"ל לאסור מילה בשבת מחשש גזירה דרבה דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, שמא יעביר את התינוק או אחד ממכשירי המילה ד' אמות ברשות הרבים, כדרך שגזרו על נטילת לולב, תקיעת שופר וקריאת המגילה, בסוכה (מב, ב), ר"ה (כט, ב), מגילה (ד, ב), ועוד.

ברם לפמ"ש רבנו הזקן א"ש, כיון דלגבי גילוי זה [של מצות מילה] כל המלאכות בטלים . . ואינן נחשבות למלאכה כלל", מובן דאין לחשוש מעיקרא על העברת התינוק או אחד ממכשירי המיטה ד' אמות ברה"ר, כיון ד"לגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים ואינן נחשבות למלאכה כלל". והיינו שלא נכשלים באיסור ד' אמות ברה"ר.

והנה התוס' במגילה (ד, ב) כתבו לתרץ בד"ה ויעבירנה ד' אמות ברה"ר: "אבל מילה בשבת אין לדחות, דהא חמירא, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות", עכ"ל.

ונראה לבאר בעומק כוונת התוס', די"ל עפמ"ש רבנו הזקן בלקוטי תורה הנ"ל: "והמילה דוחה אותה [שבת], משל לשני מטרונות שהיו באות זו על גב זו, ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה, זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה ממנה כו' . . והיינו שע"י המילה נמשך ומאיר בבחינת מל' מבחינה העליונה יותר. וזהו מארז"ל במשנה ספ"ג דנדים "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות". עכ"ל.

והיינו ש"ע"פ כל הנ"ל יובן הטעם שמילה דוחה שבת, שכל מלאכת שבת שעושה חבורה ופורע ומוצץ אינן נחשבות למלאכה כלל לגבי בחי' א"ק שהוא המקיף וכו'" - וזה י"ל בכוונת התוס' שמילה חמירא שנכרתו עליה י"ג בריתות, ולכן "לגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים, והיינו שלא נכשלים באיסור דד' אמות ברה"ר.

שוב ראיתי עד"ז (באופן אחר עכ"פ) שמתרץ כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקוטי שיחות חלק ז' (ע' 53 הערה 30) בקיצור נמרץ את קושיית התוס' דמגילה, אבל לא מכח מה שנאמר בלקוטי תורה שזה מפני ש"מילה היא להיות בחי' גילוי יסוד דא"ק", ולכן יתכן שכל אלו שמשתתפים בברית מילה הם במדריגה ש"לא יאונה לצדיק כל עוון" אפילו בענינים שאינם מאוכל (ע"ש בהערה 37).

בחידושי הריטב"א (בסוכה ומגילה הנ"ל) מתרץ, דשונה מילה מנטילת לולב תקיעת שופר וקריאת המגילה, כי בניגוד להם - המילה עצמה מלאכה גמורה, ואעפ"כ התורה התירה למול בשבת, ואם כן איך נוכל לבא ולגזור משום חשש ד"שמא יעבירנו"?

ועד"ז כתב המאירי (במגילה שם), דלגבי שופר ומגילה אין בעשייתם מצוותם איסור מלאכה, ואפשר שאילו היה שייך בהם איסור מלאכה היתה התורה אוסרתם בשבת, ולפיכך כל שיש חשש שמא יבואו לידי איסור תורה על ידם – אסרו חכמים לקחתם בשבת, אבל מילה שהיא עצמה מלאכה ובכל זאת התירתה התורה, א"כ איך תדחה מפני חשש מלאכה? ע"ש – ועי' ט"ז או"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה).

ולפמ"ש בלקוטי תורה יש להמתיק בדברי הריטב"א והמאירי, דזה שהתורה עצמה התירה את המילה שהיא מלאכה גמורה, אין הכוונה שבמצב כזה מותר לחלל שבת, אלא ש"לגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים, ואינן נחשבות למלאכה כלל".

והנה ידועה קושיית ה'שער המלך' על הרמב"ם בהל' עבודה זרה פי"ב, לשיטת הסובר דמילה כשרה בגוי, למה דוחה מילה את השבת והלא ניתן לקיים שניהם, ע"י גוי?

בתשו' חתם סופר (יו"ד סי' קלב) מתרץ, דאף שלשיטה זו הבן נחשב למהול אפילו כשהמוהל הוא גוי, מ"מ מ"ע המוטלת על האב למול את בנו או על הבי"ד לא מתקיימת אלא ע"י שליח ישראל, שבו נאמר שלוחו של אדם כמותו ולא בגוי, כיון שאין שליחות לגוי, וא"כ כשהמוהל הוא גוי לא קיים האב את המ"ע המוטלת עליו, וע"כ דוחה מילה את השבת, ע"ש. ועי' מה שהקשה ע"ז בשו"ת פני מבין (סי' פט), ומה שמיישב בזה בשו"ת גנזי יוסף (סי' עג).

ברם לפמ"ש אדה"ז בלקוט תורה הקושיא מיושבת היטב, דאפילו לשיטת הסובר דמילה כשרה בגוי בנדרים, בנדו"ד לא זקוקים מעיקרא לגוי, כיון ד"לגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים . . ואינן נחשבות למלאכה כלל", א"כ גם האב היהודי בעצם מקיים את השבת אפילו שמל את בנו בשבת.

הכלי חמדה הקשה (בהקדמה לספר המדבר) על מילת עבדים ביום השמיני שדוחה שבת, והרי יכול להפקירם, ולא יצטרך לחלל שבת? ע"ש מה שתירץ.

אולם באם גם במילת עבדים ישנו "גילוי זה שכל המלאכות בטלים ואינן נחשבות למלאכה כלל" א"ש ולא צריך להפקירן, כיון שבעצם מקיים את השבת אפילו שמל אותם, אבל צ"ע אם זה שייך גם לגבי עבדים [בפשטות משמע שכן, שאל"כ לא היה דוחה שבת. וצ"ע].