איתא בגמ' ב"מ ז, א: "סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש...". והרמב"ם הל' מכירה פ"ה ה"ז כ': "אפי' אין בידו שלש על שלש וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק כל הכלי הרי זה קנה". וכמה מהראשונים הקשו עליו כו'. ובנמוק"י תי' דכל כלי כשר לחליפין ואפילו בגד שאין בו אלא שלש על שלש "ורחמנא אמר ונתן, דמשמע ליה מיד ליד, והשתא קא ממעט בשיעוריה בשעה שאוחז בו כדי להקנותו לו, ועיקר ההקנאה בשעת נתינתו לו".

וצ"ע, שהרי קנין סודר הוא חליפין כמו שכ' הרמב"ם שם ה"ה, וא"כ גמר הקנין הי' צריך להעשות כשהמוכר זוכה בהסודר שהוא חליפי הדבר הנקנה, וזה נעשה לאחר שיצא מיד הלוקח.

והנה קיי"ל כרב לקמן מז, א. דצריך כליו של קונה. וכ"ה בחושן משפט סי' קצ"ה. והקשו עליו דהאיך מועיל הקנין הנהוג ע"י עדים והם הרי נותנים סודר שלהם. ובקצות החושן שם תי' דהוא מדין עבד כנעני. אבל בפסקי דינים להצ"צ שם הוכיח מלשון הרמב"ן דצריך שיהיה כליו של קונה דווקא, ועיי"ש שמיישב מנהגנו משום דהמוכר זוכה גם בשביל הקונה.

וי"ל דנחלקו בעיקר הגדר של קנין סודר, דהקצות החושן סבר דמעשה הקנין נעשה ע"י שהמוכר מקבל וקונה הסודר, ועי"ז מקנה שדהו להקונה, אבל אין שום מעשה קנין מצד הקונה (וע"ד קנין כסף בעבד כנעני דע"י שהמוכר מקבל הכסף, מוכר בעלותו לעבד). אבל הצ"צ סבר דגם הקונה צריך ליטול חלק במעשה הקנין וזה נעשה על ידי שזה כלי של הקונה דווקא, משא"כ בקנין כסף דכל מעשה הקנין נעשה ע"י קבלת הכסף ע"י המקנה.

ולפי זה יש לומר דהנמוק"י סבר, דלבד זאת שהכלי צ"ל של הקונה, עוד זאת צריך שפעולת הקנין נעשה ע"י מה שגם הקונה אוחז בגוף הסודר בשעת ההקנאה, וההקנאה נעשית בשעה ששניהם אוחזין בסודר ולכן "קא ממעט בשיעוריה", כיוון שהסודר הוא עדיין ביד הקונה בשעה זו שהוא "עיקר ההקנאה". נמצא דקנין סודר הוא מעשה קנין בעלמא לקיים כל דבר קניין, ולא הוי כחליפין ממש שהוא חילופי הדבר הנקנה (ראה אבני מילואים סי' כ"ט סק"ד), ולכן הוא נעשה בשעה ששניהם אוחזים בה, ולא לאחר שהסודר כבר נקנה להמקנה.

(והנה בנימוק"י שם פסק כמ"ד דסודר הוא קני על מנת להקנות, ואי תפיס לא מיתפס עיי"ש. ונראה דאפילו את"ל אי תפיס מיתפס, מ"מ אפשר לומר דמעשה הקנין נעשה בשעה ששניהם אוחזים כנ"ל).