איתא בגמ' (ב"מ ז, א) "שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רשב"ג אומר יחלוקו". ובהמשך הגמ' מבואר "במקויים ד"ה יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליג ואי לא מקיים ליה לא פליג, מ"ט חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה הא קאמר דפריע, ורשב"ג סבר מבשש"כ א"צ לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו".

וידוע הקושיא דמדוע דוקא בסוגיין דשנים אדוקין בשטר מבואר טעמא דמ"ד דמבשש"כ צריך לקיימו - ד"חספא בעלמא הוא וכו'" - ולא בשאר מקומות בש"ס שהובא שיטה זו לגבי סתם לוה שטוען פרוע על שטר שאינו מקויים שנמצא ביד המלוה?

וביאר בזה ב'בית הלוי' (שו"ת ח"ג סי' מג) דהנה שיטה זו דהלוה נאמן לטעון פרעתי כ"ז שלא נתקיימה השטר, אפשר להסביר בשני אופנים: א) דהוא מכח מיגו שהי' יכול לטעון מזוייף. ב) דהוא מכח 'הפה שאסר', דהואיל וכל כח השטר בא ע"י הודאתו לכן ביכלתו לטעון עליו מה שרוצה. והנה בסוגיין - מבאר הבית בלוי - א"א לפרש שנאמנותו הוא מדין מיגו, משום דבאמת עדיף לו לטעון פרעתי ממזוייף, דבאם יקיימו השטר הרי אם טען פרעתי עדיין יזכה בחצי טענתו מחמת אחיזתו בהשטר, משא"כ אם טען מזוייף הרי ע"י הקיום בטלה טענתו לגמרי ולא יזכה בכלום. וא"כ הרי בסוגיין מוכרחים לפרש שנאמנותו (אינו מחמת מיגו גרידא אלא) הוא מכח הפה שאסר, ולכן מובא - דוקא כאן - האי סברא דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' דתוכנו הוא שכחו של הלוה בטענתו הוא מחמת זה שכל כח השטר בא על ידו וכו'. עכת"ד בקיצור גדול.

ולפי ביאורו יש לומר לכאו', דלפועל הרי הסברה זו - דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' - הוא אכן הסברת שיטה זו (דמבשש"כ צריך לקיימו) בכל הסוגיות, אלא שההכרח לזה הוא בסוגיין דוקא ושלכן הוזכרה הסברא כאן דוקא כמשנ"ת.

אמנם אולי יש מקום להוסיף ולומר, דדוקא בסוגיין נאמרה האי סברא, ואכן בשאר הסוגיות אין זה הסברת שיטה זו, אלא דנאמנות הלוה הוא מדין מיגו גרידא, ובסוגיין דוקא יש לו כח דהפה שאסר מחמת האי סברא, וכמשי"ת.

ב. ובהקדם: בביאור השיטה דאין הלוה נאמן לטעון מזוייף (מבשש"כ א"צ לקיימו) כתבו התוס' בכתובות (יט, א ד"ה מודה): "וא"ת ומאי טעמא לא מהימן במיגו דאי בעי אמר מזוייף? וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזוייף פן יכחישוהו וליכא מיגו. ופירש הקונ' במ"א דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזוייף הוא אבל בשאר טענות כמו פרוע הוא לא הצריכוהו קיום. וכן נראה לר"י...".

ובביאור דברי התוס' הללו כתבו כמה מהאחרונים (ולדוגמא ראה בספר שערי יהודה עמ"ס גיטין סי' ט"ו, ועוד), דב' הסברות שכתבו משלימין זא"ז; דהסברא הראשונה מסבירה מדוע אין להלוה נאמנות מחמת מיגו (דהרי ירא לומר הטענה האחרת ובטלה ה"מה לי לשקר"), והסברא השני' מסבירה מדוע אין לו הכח דהפה שאסר (דהרי באמת כן יש מציאות של שטר כשר גם בלי הודאתו של הלוה).

ולכאורה צלה"ב, הרי בגמ' (בסוגיין) מפורש סברת רבי דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכו', אשר תוכנו הוא (כנ"ל) שכן יש להלוה הכח של הפה שאסר, ומדוע אינו מוזכר בגמרא בשום מקום סברא זו - שכתבו התוס' - אשר הוא היסוד לחלוק על הסברא של רבי ולומר שאין לו כח זו של הפה שאסר!?

ובסגנון אחר: מאחר שבגמרא מפורש סברת רבי דהאי שטרא חספא בעלמא הוא בלי הודאת הלוה, ולא מוזכר בגמרא שום סברא נגד סברא זו, אז מהו המקור לחדש ולומר דבאמת אין השטר בגדר חספא בעלמא, ושם שטר עליו גם בלי הודאת הלוה (ואע"פ שרשב"ג ודעימיה חולקים על רבי בדין, אבל אין מזה הוכחה שחולקים עליו בסברא יסודית זו, והרי יש דרכים אחרות לבאר במה פליגי).

ולאידך, ידוע מה שמקשים העולם דלפי הסברא דרבי - דקיי"ל כוותיה - דלפני קיום הוה שטר בגדר חספא בעלמא (וע"כ הוא משום דרבנן כן ביטלו השטר מלהיות שטר כל זמן שאינו מקויים, ודלא כשיטת רשב"ג כמו שהסבירוהו התוס' דלעיל), אז איך נסתפקו התוס' בכ"מ באם טענינן ליתמי טענת מזוייף או לאו, והרי השטר עד הקיום אינו בגדר שטר כלל, ובודאי שא"א לגבות אתו גם מיתומים!?

ג. ולכאורה מסתבר לומר, דאכן ליכא פלוגתא בין דברי רבי בסוגיין לאותה סברא שכתבו התוס' בכתובות, אלא דתלוי באיזה מקרה מדברים; דבמקרה דמבשש"כ דעלמא לית מאן דפליג על סברת התוס' דהשטר עומד בחזקתו אפי' מדרבנן כל זמן שאין עליו טענה של מזוייף, והסברת השיטה דמבשש"כ צריך לקיימו הוא מחמת דין מיגו - פרעתי מיגו דמזוייף - גרידא (ולא הפה שאסר), ורק בסוגיין דשנים אדוקין בשטר נאמרה סברא זו דרבי דהאי שטרא חספא בעלמא הוא כו'.

ויסוד גדול - וגם הסברה - לסברא זו מצינו בדברי רבינו גרשום (ב"ב דף קע, א) שכתב בביאור דברי רבי "אע"פ שמודה הלוה בשטר שכתבו צריך למלוה לקיימו . . ואי לא מקיים ליה חספא בעלמא הוא הואיל ואינו יוצא כולו מתחת ידו", דמדבריו מוכח שסברת רבי נאמרה במיוחד במקרה זה דשנים אדוקין בשטר.

[ויש להוסיף דלכאו' יש עוד אופן להסביר דבר זה - שרק בסוגיין נאמרה האי סברא דחספא בעלמא הוא - והוא ע"פ מש"כ כמה מגדולי האחרונים (תומים סי' סט סק"ז, והגרעק"א בחידושיו בריש מס' גיטין) דהא דקיום שטרות הוא רק מדרבנן (דמדאו' לא חיישינן לזיוף) הר"ז רק בשטר רגיל, אבל בשטר שהורע ע"י נפילה כן חיישינן לזיוף וצריכים לקיימו גם מדאו'. והרי בסוגיין גם המלוה אומר שנפל ממנו וא"כ הו"ל שטר שהורע שצריך קיום מדאו', ושוב לא שייך אותה סברא של התוס' בכתובות שהשטר עומד בחזקתו כו'.

אלא דלדרך זה יוקשה: א) הרי הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פי"ד הי"ד) והמחבר (חו"מ סי' סה סקט"ו) הביאו הדין דסוגיין במקרה שהמלוה אינו טוען שנפל ממנו אלא שהלוה חטפו מידו, ופסקו כרבי, והרי לפי הסבר זה נאמרה סברת רבי רק במקרה דנפילה!? ב) כמה מהאחרונים (ראה ב"ח סי' סה סקי"ט, ובחי' הרי"ם בסוגיין) ביארו, דכשהשטר הוא ביד המלוה הרי אפי' אם נפל מידיו ואח"כ מצאו לא הורעה השטר מחמת זה (ושלכן לא חיישינן לפירעון בסוגיין וגובים עם השטר - אחר הקיום - דלא כשטר שנמצא בשוק), ולדבריהם א"א לפרש שדברי רבי בסוגיין נאמרו מחמת היות השטר בגדר שטר שהורע כמובן.

ולכן מחוורתא לבאר הדבר ע"פ יסודו של רבינו גרשום ד"הואיל ואינו יוצא כולו מתחת ידו" הו"ל חספא בעלמא עד שיקיימוהו (ושוב מתאימה הסברא גם לפי הדרך שהביאו הרמב"ם והמחבר את הסוגיא)].

והנה באמת הרי הבית הלוי עצמו בהמשך דבריו הזכיר סברא כזו (דדברי רבי נאמרו רק בסוגיין) אלא דדחה אותה מחמת קושיא; דהרי בהסוגיא בב"ב (הנ"ל) הקשתה הגמ' מסוגיין על מה שרצתה הגמ' שם לומר דרשב"ג סב"ל דמבשש"כ צריך לקיימו ורבי סב"ל שא"צ לקיימו, דהרי זה היפך המבואר בסוגיין בשיטתייהו? (ומחמת קושיא זו אכן חזרה שם הגמ' מאותה סברא עיי"ש). והרי - מקשה הבית הלוי - באם דברי רבי נאמרו רק בסוגיין, נמצא דפלוגתת רבי ורשב"ג בסוגיין אינה אותה פלוגתא דעלמא באם מבשש"כ צריך לקיימו או לא (דהסברות הן שונות), וא"כ מהי קושיית הגמ' מזה ששיטותיהן משתנות מדין לדין הרי סברות הפלוגתות השתנו?!

והנה אף דלכאו' הר"ז קושיא אלימתא, מ"מ הרי שוברו בצידו; דהרי העתקתי דברי רבינו גרשום מאותה סוגיא דהסברת רבי בסוגיין דשנים אדוקין אכן נאמרה רק למקרה כזה (ולא למקרה דמבשש"כ דעלמא)!

וע"כ צריכים לומר דאף שהסברות משתנות ממקרה למקרה מ"מ ה"ה תלויין הא בהא. והיינו דאע"פ שהסברא שאמרו רבי במקרה דשנים אדוקין בשטר אינה שייכת במקרה דמבשש"כ דעלמא, מ"מ הרי באם סב"ל כסברא זו במקרה זה צריכים לומר שסב"ל גם בעלמא דמבשש"כ צריך לקיימו (אף דהוא מחמת סברא אחרת). אלא דצלה"ב מהו ההסברה בזה.

ד. ואולי י"ל הביאור בזה (ע"ד הפלפול קצת) בהקדם ביאור הפלוגתא באם הלוה יש לו נאמנות של מיגו (פרעתי מיגו דמזוייף) או לא; דהנה הבאנו לעיל איך שהתוס' ביארו השיטה דלית לו מיגו זה - "דשמא ירא לוה לומר מזוייף פן יכחישוהו", ועפ"ז צריכים להבין מהו הסברא של המ"ד שכן יש לו מיגו זה?

[ובאמת כבר הקשה התומים (כללי מיגו אות לז) עמש"כ הרא"ש (שם) דלא אמרינן מיגו היכא דירא לומר הטענה האחרת, מהא דקיי"ל כהשיטה דמבשש"כ צריך לקיימו, דרואים מזה שכן נאמן במיגו כזה. ובבית הלוי (דעסקינן ביה) תירץ השגת התומים על הרא"ש, אמנם אין בדבריו ביאור מדוע באמת כן אמרינן מיגו במקרה כזה (דלא כמ"ד דמבשש"כ א"צ לקיימו כמו שביארו התוס')].

ויש לבאר הדברים ע"פ מה שמצינו לעיל במכילתין שאלה דומה בענין מיגו דהעזה; דהנה הגמ' (ג, א) ביארה - לפי הפירוש של הרבה מהראשונים - דהא דכל מודה במקצת אין לו מיגו שהי' יכול לכפור בכל, הוא משום דאין אדם מעיז פניו וכו', דיוצא מזה לכאו' דאין אומרים מיגו דהעזה. והקשה ע"ז הר"ן (שם) דבסוגיא דעיזי דאכלי חושלא (ב"ב לו, א) מבואר דאמרינן מיגו דהעזה? ותירץ, דאכן מיגו דהעזה הוה מיגו 'גרוע' ולכן לא מהני לאפטורי משבועה (כבסוגיין דמב"ב), אמנם כן מהני להחזיק ממון בחזקת מי שמוחזק בו (כבסוגיא דעיזי דאכלי חושלא), עיי"ש.

ובביאור חילוק זה כתבו אחרונים (ראה קובץ שיעורים ח"ב סי' ג אות כב, ועוד) ע"פ הידוע שבכח המיגו יש ב' פרטים: הבירור ד"מה לי לשקר", ו'כח הטענה' שנותנים לו מהטענה שהי' יכול לטעון (והדברים עתיקים). והנה במיגו דהעזה הרי החיסרון הוא בהבירור שע"י המיגו, דכבר א"א לומר (בשלימות) האי סברא ד"מה לי לשקר", היות שישנו טעם מדוע עדיף לו לטעון הטענה שטוען דליכא בה העזה כ"כ, משא"כ 'כח הטענה' שבהמיגו לא נחלש עי"ז. וא"כ תלוי הדבר מה צריכים לפעול ע"י המיגו; דבאם מחפשים בירור מסויים כבר א"א להשתמש עם מיגו כזה, וזהו ההסברה מדוע לאפטורי משבועה לא יהני מיגו כזה דענין דשבועה הוא בירור מסויים, משא"כ להחזיק אדם במה שתחת ידו הר"ז יותר ענין של 'כח' הנצרך, ושוב מהני גם מיגו כזה.

ולכאורה י"ל דבדומה לזה ממש הוא החיסרון בסוג מיגו דעסקינן ביה - היכא שיש סברא לומר שירא לטעון הטענה האחרת; דגם בנידון זה הרי החיסרון אינו בהכח שיש לו מהמיגו אלא בהבירור דמה לי לשקר שיש לו ממנו. וא"כ הרי גם כאן יהי' הדבר תלוי לענין מה צריכים מיגו זה - דלבירור לא יועיל, אולם לענין כח וזכות בטענתו כן יועיל כמשנ"ת לענין מיגו דהעזה.

והנה זה שבכלל אין ללוה נאמנות לומר פרעתי, הוא מחמת הסברא ד"שטרך בידי מאי בעי". וידוע שיש ב' אופנים להסביר דבר זה: א) שהוא הוכחה ובירור שכלי נגד טענת פרעתי דהלוה (דזהו פשטות המשמעות לכאורה). ב) שהוא דין וכח מיוחד בשטר - דכל זמן שהוא בידו של הלוה הרי הוא 'אומר' דעדיין לא נפרע (ובכלל אומרים סברא זו בשם הגר"ח, ויש מביאים לזה מקורות בראשונים ואכהמ"ל).

ולדברינו דלעיל י"ל, דבב' אופנים אלו תלוי' השאלה באם יהא נאמן - לומר פרעתי במיגו דמזוייף - במיגו כזה דירא לומר הטענה האחרת; דבאם החיסרון בטענת פרעתי הוא מחמת בירור שכלי (הסברא דשטרך בידי כו'), הרי במיגו כזה לא נתוסף בירור לחזק טענתו, וא"כ לא יועיל לו כלום. אמנם באם החיסרון בטענת פרעתי הוה בכחו וזכותו לטעון טענה זו, הרי מיגו כזה כן יתן לו הכח הדרוש לטעון טענתו.

ונמצא, דנקודת הפלוגתא בעלמא באם מבשש"כ צריך קיום או לא, הוא בגדר האי כח שיש בשטר נגד טענת פרעתי; דבאם הוה בגדר בירור שכלי לא מהני נגדו מיגו כזה (דירא לומר כו'), ואם הוה בגדר כח וזכות כן מהני נגדו מיגו זה וכמשנ"ת.

ודאתינן להכא י"ל, דבשאלה זו תלוי' ג"כ הפלוגתא באם בסוגיין דשנים אדוקין בשטר נאמר דהאי שטרא חספא בעלמא הוא או לא; דהנה הסברא לומר דהוה חספא בעלמא הוא (כנ"ל מרבינו גרשום) "הואיל ואינו יוצא כולו מתחת ידו", ונראה ברור דהאי סברא אינו קשור עם כח הבירור שבהשטר - דשטרך בידי כו' - דא"כ הרי גם אחר הקיום ליתא להאי בירור (דלא ניתוסף בהבירור דשטרך בידי כו' כלום עי"ז שמקיימים השטר). אלא ע"כ דהאי סברא הוה בהדין והכח של שטר - דכ"ז שאינו כולו תחת יד המלוה אין בו הכח המיוחד של שטר לגבות בו גם בלי קיום (אף שעצ"ע מהו בדיוק הסברא בזה). ונמצא דסברא זו נאמרה רק להשיטה שכח השטר הוה בגדר דין ולא בירור.

ונמצא, דאע"פ שיש כאן ב' פלוגתות שונות - באם נאמרה מיגו במבשש"כ דעלמא או לא, ובאם נאמר דחספא בעלמא הוא במקרה דשנים אדוקין בשטר - הרי שניהן תלויין באותה שאלה (מהו גדר כח השטר נגד טענת פרעתי; בירור או זכות), וא"כ מבואר דהשיטות אכן תלויין הא בהא, ומיושב לפ"ז מה שהקשה הבית הלוי על האי סברא שכתבו רבינו גרשום כנ"ל. ועצ"ע.