א. איתא בגמ' חולין (ק, א): "דרש רב: כיון שניתן [האיסור] טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהם מינה", ומוקי לה אביי התם שחתיכת הנבילה התבשלה תחילה עם חתיכה אחת כשרה וזו קבלה טעם ממנה, ואח"כ סילק להחתיכה דנבילה והניח שם הרבה כשרות עם החתיכה שנאסרה תחילה, דאמרינן דחתיכה שנאסרה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן אף שיש ששים כנגדה, דקי"ל כר' יהודה דס"ל מין במינו במשהו.

ובתוס' שם (ד"ה בשקדם): "וא"ת, למה לי שחתיכה של היתר קבלה טעם מן הנבילה, אפי' לא נתנה טעם נמי, דהא במינה אוסרת בכל דהו. ואומר ר"ת, דנהי דהיא גופא מיתסרא בכל דהו, מ"מ לא אמרינן שתעשה נבילה לאסור כל האחרות, כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל דהו". ע"ש.

וכדברים אלו פסק הטור (סי' צב) דאיסור חתיכה נעשית נבילה לא נאמר אלא כשהחתיכה הראשונה נאסרה ע"י שקיבלה טעם מן האיסור ולא כשנאסרה במשהו.

והנה הט"ז (שם סקט"ז) למד מזה כלל גדול בגדר איסור משהו, וז"ל: "מבואר בזה, דאע"פ שלר' יהודה הוי מין במינו במשהו, מ"מ, היינו דוקא שתחילה נאסר במשהו, אבל אם נתבשל אח"כ במינו - אין כח לאסור אם יש ששים נגד החתיכה שנאסרה. ולא אסרינן מכח מין במינו במשהו, כיון שאין גוף האיסור כאן אלא שבלעה מאיסור משהו, ע"כ היו שאר החתיכות הכשרות מותרות. אבל אם נאסרה החתיכה תחילה מאיסור הרבה שנתן בה טעם - אז אוסרת במשהו את מינה האחרות ולא מהני ששים נגדה.

"וכיון שאמרינן סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר' יהודה, שהוא מן התורה, כדאיתא ריש פרק כיסוי הדם [שם פז, ב. וראה גם שם צח, ב. ובמנחות כב, ב] מקרא ד'ולקח את דם הפר' [ויקרא טז, יח] - מכ"ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן, כגון חמץ בפסח, דאיסור משהו שלו מדרבנן. וכן ביין נסך, פשיטא שכל שנאסר תחילה מחמת מינו במשהו - אינו אוסר אח"כ, אם נפל לאחרים ויש ששים כנגדו, דאז אין משהו אוסר . . בין במינו בין שלא במינו (בס'), דבמשהו אסור, דלא נעשה נבילה אם נאסר במשהו שיאסר אח"כ במשהו, דתרי משהו לא אמרינן". עיש"ב.

אולם הש"ך בנקודות הכסף (שם סק"ד) חלק על יסוד זה, וכתב ד"מה שס"ל דחמץ בפסח שנתבשל עם חתיכה, ואח"כ נתבשל אותה חתיכה עם אחרות אינה אוסרת במשהו - הוא דבר תמוה. ושאלתי לכמה רבני קשישאי וגדולי המורים, וכולם אמרו פה אחד, שמעולם נוהגין לאסור כל התערובות . . וכן נראה באמת, דהא מ"מ אותו טעם משהו שבחתיכה הראשונה אוסר שוב החתיכות, כיון דחמץ בפסח במשהו בין במינו בין שלא במינו". ע"ש. הרי שחולק על עיקרי יסודו דהט"ז דתרי משהו לא אמרינן וס"ל דגם חתיכה שנאסרה מחמת משהו אוסרת כל החתיכות אף בדאיכא ששים נגדה (למעט מקרים מסוימים, כדלהלן).

ב. ולכאורה ניתן לבאר דברי הש"ך דאמרינן תרי משהו בעלמא, ע"פ המבואר בלקו"ש ח"ז (ע' 149) בהגדרת איסור משהו ופעולתו בדבר הנאסר, ש"החומרא היא בהאיסור, שהאיסור - הקליפה ["ראה תניא סופ"ו ובכ"מ, שהחיות של דברים האסורים הוא מג' קליפות הטמאות" - הע' 16 שם] - אשר נמצא בדבר שאסור במשהו הוא הנקודה העצמית של הקליפה, ולכן אי"צ שום שיעור של כמות מסויימת, ונמצאת בכל תקפה גם במשהו". ע"ש. וכן להלן שם (ע' 150): "איסור שמצריך שיעור מסוים, זהו מצד שנמצאת בתוכו רק התפשטות הקליפה . . אבל איסור שהוא במשהו זהו מצד שנמצאת בו הנקודה של הקליפה". ע"ש.

ועד"ז יש לבאר בנדו"ד, דכיון שאיסור משהו הוא איסור החודר בכל החתיכה, א"כ פשוט שיכולה לאסור לשאר החתיכות כדין חתיכה נעשית נבילה, לא פחות מחתיכה שנאסרה בנותן טעם.

אלא דעפ"ז יל"ע מאידך גיסא, בטעם שיטת הט"ז דלא ס"ל הכי ולדעתו תרי משהו לא אמרינן.

ג. והנראה בזה, בהקדים מ"ש רבינו בשלחנו הטהור (סי' תמז סט"ז), וזלה"ק: "אם נתערב מקצת תערובות זה בתערובת ב' ומהתערובות הב' לתערובות ג' ומג' לד' וכן לעולם, כגון תבשיל שנאסר מחמת חמץ משהו ונפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר ומתבשיל ב' לתבשיל ג' ומג' לד' וכן לעולם - כולם אסורים באכילה ובהנאה. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו ונאסרה היא עמהם ואח"כ נתשבלה עם תבשיל אחר, אע"פ שיש באותו תבשיל ס' כנגד אותה החתיכה - הרי היא אוסרת את הכל, לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל ואין משהו בתבשיל שלא יהי' בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, כשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר - נפל עמו גם משהו מטעם החמץ ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל וכן לעולם. וכן חתיכת בשר שנתבשלה בא' מתבשילין הנאסרים - קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל, וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם החמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל. ואפי' נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש - כולן אסורות באכילה . .

"ויש מתירין אפי' באכילה, אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש, כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק, לאסור חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט". ע"כ.

הרי שהביא למחלוקת הפוסקים האם חתיכה שנאסרה מחמת משהו אוסרת לשאר החתיכות במשהו, ואף ביאר את הסברות לכאן ולכאן, דלדעה הא', דבר שנאסר במשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין. ולכן, גם חתיכה שהיא עצמה נאסרה מחמת איסור משהו בכוחה לאסור במשהו גם את החתיכות האחרות וזאת משום שהאיסור שחדר בה מתפשט ומתחלק גם בשאר החתיכות. אולם לדעה הב', כיון שכל מה שנמצא בחתיכה הוא רק טעם משהו חמץ אין בכוחו לאסור את שאר החתיכות.

ויש לבאר חקירה זו בעומק יותר ולקשרה בהחקירה הידועה (ראה לקח טוב, להגר"י ענגיל ז"ל, כלל טו-טז. וראה לקו"ש חי"א ע' 65 ואילך. חי"ב ע' 126 ואילך. חכ"ד ע' 95 ואילך ועוד) מה יותר מכריע, ריבוי הכמות או גודל האיכות, ועפ"ז יש לדון בנדו"ד:

כשאנו דנים על חתיכה זו שנאסרה מחמת משהו איסור שנפל לתוכה אנו יכולים לדונה בב' אופנים: א) כמות האיסור, שאז אנו אומרים, שלמרות שנמצאת בה רק כמות קטנה של איסור, אך מ"מ לאיסור זה אין שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, ולכן כשנופלת חתיכת איסור לתוך תבשיל היתר ואסרתו במשהו הרי משהו זה מתפשט בכל התבשיל ואוסרו עולמית, גם אם יש כנגדו ששים חתיכות היתר. ב) איכות האיסור, שאז יש מקום לומר, שכיון שאיכות האיסור שלפנינו אין בה כ"א "טעם במשהו" של איסור, לכן אין בכוחה לאסור את שאר החתיכות כאשר יש ששים כנגד אותו טעם משהו.

ועפ"ז מבוארת מחלוקת הש"ך והט"ז בטוב טעם ודעת, דהש"ך ס"ל כהאופן הא', דאזלינן בתר כמות האיסור, ולכן, כיון שמשהו מתפשט ומתחלק בכל החתיכות, אמרינן שעושה נבילה גם אם אותה חתיכה עצמה נאסרה מחמת משהו. וכן דעת רבינו להלכה1. אולם הט"ז ס"ל כהאופן הב', דאזלינן בתר איכות האיסור, וכיון שאין בו כ"א טעם משהו איסור אזי חתיכה שנעשתה נבילה מחמת איסור משהו שבתוכה אינה אוסרת לחתיכת האחרות מדין חנ"נ, כיון שאין בה ממשות איסור אלא טעם משהו.

ד. והנה הט"ז תמך יסודותיו בהררי קודש, בדברי ר"ת שהובאו בתוס' חולין. ומשם הוכיח דתרי משהו לא אמרינן, ודבר זה מהוה הוכחה גדולה לשיטתו ולעומת זאת - קושיא עצומה לשיטת הש"ך.

ולכן המשיך הש"ך וחידש: "ולא דמי למ"ש התוס' והרא"ש [שם פ"ז סי' לח] והטור [שם] גבי מין במינו לר' יודא, דאם נאסרה החתיכה תחלה במשהו מחמת מינו ונתבשלה אח"כ עם חתיכות אחרות - אינה אוסרת במשהו אע"פ שהם מינן - דהתם, היינו טעמא, דכיון דלא אמרינן דהחתיכה נעשית נבילה, כיון שלא נאסרה בנותן טעם, א"כ, ליכא למימר דאותו משהו שבחתיכות יאסור כל החתיכות האחרות, דכיון דהחתיכה לא נעשית נבילה, א"כ, לא הוי אותו משהו לגבי החתיכות האחרות מינו, דלא שמעינן לר' יודא דאמר מין במינו לא בטיל אלא כשאותו מין הוא של איסור לבדו, אבל לא כשכח אחר מעורב בו. והכי נמי, כיון שהחתיכה לא נעשית נבילה, א"כ, אותו משהו מעורב בכח אחר וחשיב אינו מינו לגבי החתיכות האחרות, דהא אותו משהו הוא מעורב והחתיכות אינם מעורבים, א"כ, אין מין זה דומה לחבירו".

ואף הוא תמך יסודותיו בהררי קודש, בדברי הר"ן בסוף פרק גיד הנשה (שם לו, א. בדפי הרי"ף דיבור ראשון), שהקשה אף הוא כקושיית התוס' הנז', ויישבה בזה"ל: "ונראה לי, דכל שלא נתן טעם בחתיכה, אע"ג דמיתסרא - לא חשיב איסור למימר בה חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל שאינה נעשית נבילה - אינה אוסרת כל החתיכות כולן, דאע"ג דאמר ר' יודא מין במינו לא בטיל - לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו".

ולפ"ז חילק הש"ך בין איסור מין במינו לדעת ר' יהודה לחמץ בפסח, "כיון [דחמץ בפסח] בתבשיל אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, א"כ, אפי' תימא דכיון שכח אחר של היתר מעורב בו חשיב אינו מינו, מ"מ, הא אוסר במשהו אפי' שלא במינו". ע"ש.

הכלל היוצא מדברי הש"ך, דדבר שלולי נאסר ונתערב שלא במינו היו דנים אותו בנותן טעם, הרי אם נאסר במשהו אינו יכול לאסור חתיכות אחרת במינו מחמת איסורו מדין מין במינו, שכן כבר אין לו שם "מינו" יותר, שמאחר שנאסר במשהו ולא נעשה נבילה מחמת זה (שאיסור חנ"נ הוא רק בנ"ט), הרי שכוח אחר מעורב בו ואיקרי "אינו מינו" ומתבטל בדאיכא ס'. משא"כ אם עיקר איסורו הוא משהו, בין במינו בין שלא במינו, אזי נעשה נבילה ואוסר לשאר החתיכות, גם אם אין בו כ"א משהו איסור.

אך הנה אחת הנפק"מ שהוציא הש"ך מכללו היא "לענין חמץ בפסח בדבר יבש, למאי דקי"ל (יו"ד סו"ס קב. או"ח סי' תמז), דיבש בפסח לא בטל משום דבר שיש לו מתירין, כגון שנאסרה חתיכה מחמת משהו, ושוב נתערבה אותה חתיכה באחרות, אפילו במינן - לא אמרינן שהאחרות יאסרו, משום דדבר שיש לו מתירין בטיל שלא במינו. ואין החתיכה שנאסרה מחמת משהו נעשית נבילה, א"כ, אין אותו משהו שבחתיכה הראשונה אוסרת החתיכות האחרות משום דבר שיש לו מתירין, דכיון דכוח אחר מעורב בו לא חשיב מינו לגבי האחרות, כמ"ש למעלה".

אלא דעפ"ז צ"ע טובא דעת אדה"ז, שנידוני' דהש"ך - חמץ בפסח בדבר יבש - הוא נידוני' בסי' תמז שם, ופסק בו לחומרא, לאסור מחמת אותו משהו לכל החתיכות, כמו שהובאו לעיל דבריו. ומשמע דלא ס"ל לחילוק הש"ך, ולדעתו, גם דבר שמתבטל שלא במינו, אם נאסר במשהו - יכול לאסור אף שאר החתיכות במשהו. וצ"ע איך יפרנס דברי ר"ת בחולין מהם הוכיח הט"ז שיטתו דתרי משהו לא אמרינן.

והנה מקור דברי רבינו בזה הם במג"א (שם סק"א), ושם ציין לתורת חטאת (כלל לט דין ו), והביא דמקור הדברים הוא במרדכי (פסחים רמז תקנג) שכ' הטעם, משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, והביא לדברי הש"ך הנז', וכתב שכנראה נעלם ממנו דברי המרדכי למרות שהוא עצמו הביאם בסי' קב (ש"ך סקי"ג). וכ"כ המג"א להלן (סי' תרז סוסקי"ג), בשם הגהות איסור והיתר מרמ"א (כלל כד דין ג).

ואכן דבר תמוה, היאך נתעלם הש"ך מדברי המרדכי שהביאם בעצמו בסי' קב. ומאידך, איך יתיישבו דברי המרדכי עם סברת התוס' הנ"ל מינה מוכח דתרי משהו לא אמרינן.

ה. והנראה לענ"ד בביאור כל הנ"ל, דלכאורה מחלוקת הש"ך והמג"א (ועד"ז רבינו) תלוי' בגדרו של איסור משהו היכא דאוסר בין במינו בין שלא במינו, דלכאו' יל"פ בתרי אנפי:

א) ביטול איסור בשאינו מינו הוא משום דאפשר לברר האיסור ע"י טעימתו ולהכשירו או לבטלו בששים (כמחלוקת המחבר והרמ"א בריש סי' צח אם האידנא סמכינן טעמת עכו"ם), אך איסור שנפל למינו אי אפשר לברר טעמו, ומחמת זה אסרינן לי' במשהו אף אם לא נתן בו טעם ולא בטל, ודבר שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו הוא מחמת חומר איסורו.

ב) שונה דבר שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו מאיסור משהו דמין במינו דוקא, דמין במינו אוסר במשהו מחמת גריעותו שלא נתן טעם, ואילו איסור שמתחילתו נאסר במשהו גם שלא במינו הוא גדר אחר לגמרי, שאיסורו מלכתחילה אינו תלוי בנ"ט אלא אסור אף במשהו.

וי"ל דבהא פליגי הש"ך ורבינו;

דהש"ך ס"ל כהאופן הא', דדין איסור דמשהו הוא מחמת גריעותו דהדבר האוסר, שלא נתן טעם בחתיכה לכן מחמירינן ולמרות שמחמירים בו ואוסרים להחתיכה אף במשהו, אך מ"מ חתיכה זו אין בכוחה לאסור חתיכות אחרות, כיון שלגביהם היא "אינו מינו", כיון שכח אחר מעורב בה, וכיון שכן, אמנם א"א למיטעמה אך יש לבטלה בס' כשאר החתיכות ולא תאסור כולם במשהו. משא"כ היכא דהחמירו מלכתחילה לאסור גם שאינו מינו במשהו, כבחמץ בפסח בתבשילו, אזי אפילו תימא דכיון שכח אחר של היתר מעורב בו חשיב אינו מינו, מ"מ הא אוסר במשהו אפי' שלא במינו.

אולם רבינו ס"ל כהאופן הב', דאכן האיסור דמשהו הוא מחמת גריעותו שלא נתן טעם בחתיכה, אך כ"ז נאמר רק היכא דטעם האיסור הוא משום שנתן טעם בחתיכה, ואז אמרינן דייאסר במשהו כיון דליכא למיקם בטעמי', ועל כגון דא איירי התוס' דתרי משהו לא אמרינן. אולם דבר שמעקרו נאסר במשהו יש לו גדר אחר לגמרי, שהאיסור הוא כ"כ גדול עד שאוסר הכל מצד המשהו, ומשהו זה שבחתיכה בכוחו לחדור גם לחתיכות אחרות ולאוסרם מדין חנ"נ מחמת גודל איסורו, בין במינו בין שלא במינו.

ובסגנון אחר ובעומק יותר:

לדעת רבינו, בדבר שנאסר מחמת נ"ט תלוי הדבר באיכות האיסור הנמצא בחתיכת ההיתר. ולכן אמרינן דשאני משהו, דגרע, מכיון שאין בו ממשות האיסור כבנתינת טעם, אך בדבר שנאסר מעיקרו מחמת משהו מסתכלים מלכתחילה על כמותו של האיסור, שבכוחו להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין ובכך לאסור לכל החתיכות.

אולם לדעת הש"ך, גם אם מסתכלים מעיקרא על הכמות, כבחמץ בפסח, בתבשיל שאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, מ"מ גם כאן מצטרף לחשבון איכות האיסור, וכיון שיש בו רק טעם משהו חוזר הוא להיקרא אינו מינו כיון דכח אחר מעורב בו, אלא דכאן לא איכפת לן בהא, כיון דלמעשה, אוסר גם בשאינו מינו במשהו מחמת חומר איסורו.

ומכאן נובעת מחלוקתם בדין יבש ביבש בחמץ בפסח במינו;

דהש"ך עמד בדעתו, דכיון דבשאינו מינו בטל כיון שהוא דבר שיש לו מתירין, לכן, הגם שבפסח חתיכה זו אוסרת במשהו, אך כאשר החתיכה שנאסרה מבקשת לאסור חתיכות האחרות דהוו מינה מכח המשהו איסור שנמצא בתוכה - אמרינן דאינה אוסרת, דכיון דכח אחר מעורב בה שוב הויא בגדר אינו מינו ובטלה ברוב.

ולכן, גם כשהביא הש"ך לדעת המרדכי (בסי' קב שם, בשם יש אומרים) כביאור לדברי הרמ"א (שם ס"ד) דחמץ בפסח לא מיקרי דבר שיש לו מתירין ואינו בטל שלא במינו, כתב: "מיהו י"ל בזה, דמ"מ [בערב פסח], בטל שלא במינו כשאר איסורים שיש להם מתירים, ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו - היינו משום חומר איסורו, וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות דין י"ב". הרי שגם בפסח נקרא החמץ לדעתו ככח אחר מעורב בו, אלא שמחמת חומר חיסורו יש אומרים דמחמירינן בי' ולא בטל אפי' שלא במינו, אך הוא עצמו ס"ל בנקודות הכסף שם דבטל שלא במינו כיון שכח אחר מעורב בו, כנ"ל.

אולם רבינו הלך בשיטתי' דהמרדכי, דשאני איסור משהו דחמץ בפסח, שכיון שאסר לח בלח אוסר גם יבש ביבש אפי' שלא במינו, והיינו משום שכאן גדרו אחר לגמרי ואי"ז מצד גריעתו האיכותית שלא נתן מספיק טעם בההיתר כ"א מצד מעלתו הכמותית, שמתפשט ומתחלק בכל חתיכות היתר ואוסרם, ולכן גם חתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לחתיכות היתר - אינה בטלה בהם אפי' שלא במינו, כיון שאיסור המשהו שבה מתחלק ומתפשט בהם וגובר עליהם.

וממילא אין סתירה בדבריו להמבואר בתוס' חולין הנ"ל דתרי משהו לא אמרינן, דכללא דהתוס' איירי בכל איסור משהו האוסר רק במינו, אולם רבינו מיירי באיסור משהו האוסר בין במינו בין שלא במינו, שגדרו אחר לגמרי מאיסור משהו דמין במינו דוקא, ולכן אמרינן בי' דאוסר אף לשאר החתיכות במשהו וכן לעולם.

[ומה שמ"מ סמך במקום הפסד מרובה או שעת הדחק על הדיעות המקילות משום דרק טעם משהו חמץ יש בהחתיכות - י"ל כמ"ש בס' פסקי אדמו"ר הזקן בהל' איסור והיתר (קה"ת תשנ"ו, ח"א סי' צב אות ב או"ק ב), שטעם הקולא הוא בשל צירוף כל דעות המתירין, דהיינו דעת הסוברים (בשו"ע) שיבש ביבש בטל, דעת הנקוה"כ דמין בשאינו מינו בטל בכה"ג, ודעת הא"ז (סי' תמז סקט"ז) שפסק להקל בנדו"ד. ע"ש. ולדברינו מוכרח הוא].