בספר שערי אפרים (ח, מט) על הל' קרה"ת פסק שמי שלא קרא למפטיר בשבת חוה"מ של סוכות הקריאה המתאימה הנה אם קרא הקריאה של היום האמיתי אע"ג דלא קרא הספק אינו חוזר וקורא הספק עם ברכה אלא חוזר וקוראה בלי ברכה אבל אם הוא קרא רק הספק ולא הודאי אזי חוזר וקורא הודאי עם ברכה, והביא את המשנה ברורה סי' קלז.

[ולמשל השנה שיום ג' דחוה"מ היה בשבת הנה באמת הקריאה היא "וביום החמישי" ורק משום ספיקא דיומא קורין ג"כ "וביום הרביעי" הנה אם קרא וביום החמישי ולא קרא וביום הרביעי חוזר וקורא ביום הרביעי בלא ברכה, אבל אם קרא רק וביום הרביעי ולא קרא וביום החמישי היינו שהחסיר הודאי חוזר וקורא וביום החמישי בברכה].

והנה בנוגע להחיוב דקרה"ת דחוה"מ דכל יום צריך לקרוא הספיקא והודאי וצריך שיהא מספיק קרואים (עליות) וסדר קרה"ת הוא שהכהן עולה להספק והלוי להודאי והשלישי להיום שלאחריו ולרביעי קורין הספק והודאי. [ולמשל ביום א' דחוה"מ קורין לכהן וביום השני – שהוא ספק יום שני וללוי קורין וביום השלישי שהוא יום שלישי ודאי, (היינו כדעת רש"י וכן פסק הרמ"א ולא כדעת הכסף שהשלישי קורא ג"כ וביום השלישי, שאין מקום לקרוא וביום הרביעי כיון דודאי אינו יום רביעי ולא הוי מענינא וכן פסק המחבר) ולרביעי קורין וביום השלישי היינו הספק והודאי.

ואם קרה שלא קראו כסדר הנ"ל פסק בשערי אפרים (ח, מז) דאם קרא בין הג' קרואים הספק והודאי (ובמשל הנ"ל שני ושלישי) אף דלא קרא הקרואים בהסדר הנ"ל יצא כיון דקרא ד' קרואים וגם קרא חובת היום של הקריאה. אבל אם לא קראו הספק אף אם קראו הודאי (ובמשל הנ"ל אם קראו ביום שלישי ולא וביום השני) חייבים לקרות וביום השני עם ברכה בתחילה ובסוף.

ושמעתי מקשים, דלכאורה נראה ב' פסקי דינים הנ"ל כסותרים זא"ז, דהנה ביסוד הדברים הנ"ל, הביא המ"א (סי' קלז סק"ו) את תשובת המהר"ם מלובלין, במי שקרא למפטיר בשבת, כשחל ביום ראשון דחוה"מ, וקראו רק ביום השני ולא ביום השלישי ופסק המהר"ם לחזור ולקרותו, אבל בלי ברכה כיון דאינו אלא משום ספיקא, עיין שם עוד כמה טעמים.

והמ"מ חולק על המהר"ם וס"ל דצריכין לברך על הקריאה שקורא וביום השלישי, ומהמשך המ"מ שם לכאורה הי' נראה דאף אם שכח הספיקא גם כן מברך דהא אנן בקיאי בקביעי דירחא ומ"מ מברכין ביו"ט שני של גלויות שיש לזה דין ודאי א"כ ה"ה לענין חיוב קרה"ת ה"ז כאילו יש ע"ז חיוב ודאי לקרות הקריאה על הב' ימים.

אבל עיין בפמ"ג שם "ומשמע אם קרא ביום השלישי דבקיאין כו' אין חוזר ומברך על יום השני" וצ"ב מהיכן משמע.

וא"כ פסק השערי אפרים כמו המג"א וכהבנת הפמ"ג דאם שכח בשבת חוה"מ לקרות את היום ודאי א"כ חוזר וקוראו עם ברכה אבל אם שכח הספק, אזי קוראו בלא ברכה.

[ודא"ג הפמ"ג עצמו פסק בסי' תרס"ג (א"א סק"ב) דאם קרא ביום השני ולא ביום השלישי דחוזר וקורא ביום השלישי בלא ברכה וזהו כפסק הא"ר].

אבל מה שצ"ע הוא דלכאורה ממנ"פ, דהנה בכללות הא דאנן נהגינן שתי ימים טובים אינו מדין ספק אלא כאילו הוא דין ודאי, ומשו"ה עושין קידוש ביו"ט שני של גלויות וכו' דהא אנן בקיאי בקביעי דיומא ומנהג אבותינו בידינו אבל אין עושין המנהג מדין ספק אלא מדין ודאי, וכמבואר בכ"מ.

אבל אי נקטינן לענין חיוב קרה"ת אם לא קרא הספק אין חוזר וקורא בברכה ע"כ לענין קרה"ת לא נקטינן שיש ע"ז חיוב ודאי לכאורה הי' צ"ל אותו הדין בנוגע חוה"מ עצמו (שאם קרא הודאי ולא קרא הספק אינו צריך לחזור ולקרוא בברכה).

וא"כ בקיצור איך פסק השערי אפרים דלענין שבת חוה"מ אם שכח הספק אינו חוזר וקורא בברכה ולענין חולו של חוה"מ אם לא קרא קריאת הספק חוזר וקורא גם ברכה.

ואולי י"ל בזה ובהקדים דבאגרות כ"ק אדמו"ר זי"ע (ח"ח עמ' רנה וח"ט עמ' עט) מחדש דחלוק דין חיוב קרה"ת ע"ד הרגיל בשבת וביו"ט וכו' להחיוב קרה"ת שקורין למפטיר בספר שני במועדות בענין קרבן מוסף של החג.

דהחיוב קרה"ת ע"ד הרגיל הוא דין בקרה"ת והיינו שיש חיוב בימים אלו לקרות בתורה ויש דין מהו החיוב קריאה מתאים להיום ודוקא בקריאה זו יוצא יד"ח בקריאת התורה.

אבל הקריאה של מפטיר (שמבואר בתוד"ה ושאר מגילה ל, ב שאין לזה מקור בש"ס "אך בסדר רב עמרם ישנו") אינו דין בקרה"ת אלא מדין ונשלמה פרים שפתינו והיינו שיש חיוב לקיים ונשלמה גם ע"י קרה"ת ולא שמקיימים החיוב קרה"ת ע"י קריאה בפסוקים אלו (וזהו לכאורה הסבר הדברים המבואר שם בקיצור נמרץ).

ועפ"ז יש לבאר גם ההבדל בין ב' הל' הנ"ל בשערי אפרים, דלענין חוה"מ הא דצריך לקרות, הדין ודאי והדין ספק הוא מהל' קרה"ת, וא"כ י"ל שתקנו קרה"ת בחוה"מ שיכלול הספק והודאי ואם לא קרא הספק הרי לא יצא יד"ח בקרה"ת בודאי.

אבל בשבת חוה"מ אין החיוב (לקרות בס"ת השני) אלא מדין ונשלמה פרים שפתינו וא"כ י"ל דהחיוב ונשלמה פרים שפתינו בשבת חוה"מ יש ע"ז חיוב ודאי רק היום שהוא ודאי, והספק אין החיוב אלא מתורת ספק, ומשו"ה אין מברכין עליו.

ואולי י"ל הטעם דלא תקנו החיוב בתורת ודאי גם על הספק, הוא משום דהוי תרתי דסתרי, היינו דאיך שייכי דיהי' שני חיובי ודאי על יום אחד לומר הקרבנות דשני קרבנות נפרדים.

דבשלמא הא דתקנו לכל יו"ט שני של גלויות דין ודאי, אין זה סתירה, דיום זה הוא ודאי יו"ט אבל הכח לומר שיש ע"ז שני חיובים באופן ודאי דסתרי אהדדי זה אולי לא רצו לתקן.

אבל בנוגע לחיוב קרה"ת תקנו שחיוב קרה"ת היום הוא של שני הימים ואף אם שניהם הוא משום ספק אבל החיוב קרה"ת שנעשה הוא דין ודאי.

ועפי"ז יש לבאר גם סברת המהר"ם מלובלין, שהובא במ"א כנ"ל, שס"ל דאף אם קרא הספק אינו חוזר וקורא הודאי עם ברכה. ולכאורה תמוה, הא כיון שזה ודאי למה אינו חוזר וקורא.

וי"ל דס"ל דא"א לומר שיש חיוב ודאי על הודאי, דא"כ ה"ה סותר להחיוב ספק על הספק דאם זה ודאי אין השני אפילו ספק, ומזה שחייב לקרות שניהם ע"כ שהחיוב על כ"א הוא רק מדין ספק.