בגמרא שבת ה,א רש"י בד"ה 'היכא דאחשבה': "זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין". ובד"ה 'אבל היכא דלא אחשבה': "שהלכה ונחה מעצמו ביד חבירו דהאי דזרק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך". עכ"ל.

וצ"ע אריכות לשונו של רש"י, ובפרטיות: בד"ה 'היכא'. א. מה הפי' "זה העושה מלאכה". ב. מה הפי' "כי מתניתין", הלא בפשטות ר' יוחנן קאי על מתני'. ג. מש"כ "לתתה ליד חבירו" איירי בהנחה, הלא מתניתין איירי בעקירה נמי והו"ל לכלול עקירה נמי דהרי תירוצו של הגמ' דידו של אדם חשובה לו כדע"ד מתרץ נמי אעקירה כקושית הגמ' בריש סוגיין אמתניתין דמקשה מעקירה נמי.

ובד"ה 'אבל', צ"ב. א. רש"י אינו מבאר איך ידעינן דזרק ונח ביד חבירו איירי בלא אחשבה, ומצינו בזה ב' מהלכים בתוד"ה זרק בעירובין דף צט, א אי משום ונח עם ואו או משום יתורא דייק, עיי"ש, והכא רש"י לכאורה אינו מבאר. ב. אריכות לשונו "שהלכה ונחה מעצמו ביד חבירו" והו"ל בקיצור דלא נתכוון להניח ביד חבירו ותל"מ.

וי"ל הביאור, בקיצור עכ"פ, דהקשו כל הראשונים למה בעינן דידו של אדם חשובה לו כדע"ד, הלא בגמ' עירובין הנ"ל איתא דמחשבתו משויא לי' מקום, ותי' בבעל המאור דבשלמא לגבי הנחה שייך לומר אחשביה אמנם לגבי עקירה אאפ"ל אחשביה דאינו מקפיד ממי ואיך נוטל ואין מחשבתו בעקירתו משויא לי' מקום ואין זה דומה למשתין ורק שמחשב ע"ע וצריך לאותו מקום, אמנם לפי זה מקשה מאי קאמר בגמ' דקס"ד דהנ"מ באחשביה הלא קאי אמתניתין בעקירה והנחה ובעקירה לא שייך כנ"ל, ומתרץ דקס"ד דר"י לא אמר ידו של אדם וכו' אמתני' ואה"נ רק לגבי הנחה ידו חשובה כדע"ד ולא לגבי עקירה, קמ"ל הא ר' יוחנן זרק ונח דאיירי בהנחה ולא אחשביה ואמרינן דחייב דידו חשובה כדע"ד, כמו כן בעקירה אמרינן ידו חשובה כדע"ד, עכתו"ד. ונמצא לפי דבריו דעקירה דומה להנחה בלי אחשביה.

והשתא י"ל לפי רש"י דהי' פשוט לו שר"י קאי אמתניתין ואאפ"ל בהקס"ד שר"י לא קאי אמתני' ולכן אין אומרים בעקירה דידו של אדם חשובה לו כדע"ד אלא אי אמרינן בהנחה אמרינן כן גם לגבי עקירה, ויומתק זאת עפ"י הידוע דשיטת רש"י דהא דבעינן דע"ד הוא כדי שיהי' הנחתו הנחה ברשות [משא"כ תוס' דס"ל שהוא דין נוסף בהמקום], ולכן אם לגבי הנחה אמרינן דהוא קביעות כדע"ד ממילא לגבי עקירה נמי.

אמנם הי' קשה לרש"י מה פי' בגמ' ה"מ היכא דאחשבה הלא בעקירה לכאורה אין שייך אחשבה, ולכן מפרש רש"י דלא כהבעה"מ אלא דהיינו מחלקים ואומרים דלגבי הנחה דשייך לומר אחשביה [וכדלקמן] יש חילוק בין אחשביה ללא אחשביה משא"כ בעקירה דלא שייך התם אחשבי' לכן לא אחשבי' אינו מגרע הא דידו חשובה כדע"ד ואאפ"ל דהנחה בלי אחשביה הוא ע"ד עקירה, דבעקירה בכלל לא שייך אחשביה, ורש"י מבאר למה בהנחה אחשביה הוא מעלה ובלי אחשביה זה חסרון כי בהנחה הרי הוא עושה [וגומר] המלאכה ולכן אמרינן דהמעשה הנחה צ"ל עכ"פ, באחשביה כל דהו עכ"פ כי מתניתין דמכוון לתתה בתוך ידו [הגם דלאו דוקא שרוצה דיהיה שם דוקא], ורק אז חשובה לו ידו כדע"ד, משא"כ בעקירה דאינו עושה מלאכה ולא שייך שם אחשביה כנ"ל ידו חשובה כדע"ד, אמנם אין זו ראיה להנחה בלי אחשביה כנ"ל, ולכן קמ"ל מימרא דר"י זרק ונח דהתם כל ההנחה הוא בדרך ממילא כמו כל זריקה שאינו עושה וגומר מלאכה ע"י מעשה הנחה אלא ההנחה הוא בדרך ממילא ונח מעצמו ע"י כח זריקתו, הנה זה גופא מורה על לא אחשביה דכנ"ל לרש"י האחשבי' אינו דרוצה שיהיה דוקא לתוך ידיו אלא שמכוון לתתה ולהניח לתוך ידיו שהוא מעשה הנחה שעושה ע"י זה כל המלאכה, ולכן הלא אחשביה זה לא הפשט דאינו מכוון היינו שלא רוצה שינוח בתוך ידיו, אלא שאין כאן כוונה בשעת ההנחה לאנוחה בגווה דהרי ממילא בא לידו, ולכן די בלא אחשבה כזה לגריעותא שלא נוכל לומר נאמר ידו של אדם חשובה לו כדע"ד, קמ"ל דאף בזה אמרינן דחשובה כדע"ד ולכן אף במעשה הנחה לא צריכים אחשבה, ולפי זה מיושב כל הדיוקים הנ"ל.