בגליון תתקט (עמ' 36) כתב הרב ש.ד.ל. שהעיר בכמה ענינים בענין שיטת האדה"ז בסי' שמז סעי' ב: "אפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים שהוא מקום פטור הרי זה חייב שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ".

ובהערה ראשונה שמעיר שם בסעי' ו שמביא את דעת התוס' שמ"מ לגבי אדם אחר נחשבת ידו כמקום פטור ולכן אם הוא עומד ברה"י וחבירו ברה"ר והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים, שאף לגבי חבירו עצמו אין ידו שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר מ"מ לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה.

ומעיר על זה שגם לגבי עצמו יש חילוק בין הנחה על ידו או עקירה מידו הפשוטה למעלה מעשרה שהיא הנחה ועקירה ממקום פטור לבין עקירה והנחה שע"י עמידת ועקירת גופו, שגופו עומד בארץ וא"כ היא עקירה והנחה מרה"ר עצמו.

ועל זה כתב כבר בטוב בגליון תתקי (עמ' 55) הרב י.מ.וו. שאינו נכון דמוכח אחרת משו"ע אדה"ז, וכן הרב ש.ד.ל. עצמו מביא שמשו"ע אדה"ז מסי' שמז סעי' ז (לגבי הבאת תינוק מביתו לביהכ"נ ע"י נשים המושיטות את התינוק זו לזו למעלה מעשרה) "אבל העומדות בחוץ לא תטול מעל ידי העומדת בפנים, שהרי לגבי עצמה אין ידה חשובה מקום פטור וכשנוטלת התינוק בידה הרי זה כאילו הנחתו בארץ". ואף שלא היתה כאן עקירת או הנחת גופו ולא היתה כאן אלא עקירת והנחה על היד שלמעלה מי"ט.

ולכאורה היה מקום לומר בזה שגם לגבי עצמה חשובה ידה כמקום פטור, ומ"מ סובר רבינו שכיון שהיא עצמה נטלה את התינוק בידה (אף שהיא נטילה בידיו ולא ע"י עקירת והנחת הגוף ברה"ר) הרי זה כאילו הנחתו בארץ וא"כ רואים שגם בלי עקירת גופו והנחת גופו רק בנטילת ידיו הוי גם כמונח בארץ. וממשיך שפרט זה אינו ברור שדעת התוס' מובאת גם בסי' שמו סעי' יא לגבי העומד על האסקופה שבין הבית לבין הכרמלית (שדין האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית) ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ, וע"ז כותב רבינו: "ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי' שמז יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח מיד הנכרי בעוד שהוא בכרמלית אם יד הנכרי היא גבוהה מעשרה ואח"כ אין צריך להסיר המפתח מחורו שבדלת טרם יפתחנה אם חור זה הוא למעלה מעשרה מהארץ כיון שכל העברת המפתח הכל הוא דרך למעלה מעשרה".

ומעיר שרואים שהרי שגם בנטילה ביד ממקום פטור ידיה חשובות מקום פטור, ולכן גם כשלוקח את המפתח מיד הנכרי נחשבת ידו כמקום פטור אף לגבי עצמו עד שמותר לו לפתוח הדלת ולהכניס המפתח לבית.

וכן מעיר מה שבסוף הקו"א שם מסתפק רבינו אף בזה שכותב שם: "לפי דעת התוספות אין צריך להזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא גבוה עשרה וצ"ע לדינא". והיינו אף שבהמתו עוקרת גופה בהליכתה ועצירתה מ"מ כיון שהחפץ בא עליה ע"י הנחה עליה למעלה מעשרה, לכן נחשב החפץ מונח במקום פטור גם לגבי הבהמה עצמה, ומצד זה רוצה לחדש שם שלפי צד זה בשיטת התוס' אין ידו הפשוטה למעלה מי"ט חשובה הנחה ברה"ר אלא כאשר לקח את החפץ בידו מהארץ ברה"י והגביה ידו למע' מי"ט ויצא כך לרה"ר ואז אמרינן שע"י עמידת גופו בארץ יש כאן הנחה גם לחפץ כאילו הוא מונח בארץ משא"כ כשהונח החפץ עליו למעל' מי"ט נחשב החפץ במקום פטור גם כאשר אדם עוקר גופו ואח"כ עומד לפוש, ועיין גם בגליון תתקיד שממשיך לפי שיטתו. אבל עדיין אינו מובן שאינו מפורש כל הדיוקים שמפרש בקונטרס אחרון בעיקר לחלק בין הנחה שהונחה ממקום אחר לבין הנחה שע"י עמידת גופו ומצד זה לומד שצריך לעקור רגליו כדי שיקרא עקירה והנחה. וכן שצריך להרים החפץ מהרשות.

ומביא גם ראיה ממש אדה"ז בסי' שמו סעי' יא לגבי העומד על האסקופה שבין הבית לכרמלית (שדין האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית) ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ שעי"ז כותב רבינו להאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי' שמז יכול לעמוד על האסקופה וליקח מפתח מיד הנכרי, בעוד שהוא בכרמלית אם יד הנכרי גבוהה מעשרה ואח"כ אין צריך להסיר המפתח מחורו שבדלת טרם יפתחנה אם חור זה הוא למעלה מעשרה מהארץ כיון שכל העברת מפתח הכל הוא למעלה מעשרה, הרי שגם לגבי האדם עצמו יש חילוק בין אם כל העברת המפתח הכל הוא דרך מעלה מעשרה שאז הוא מקום פטור גם לגבי האדם עצמו. לבין העברתו למטה מעשרה שאז הוא כרמלית.

ואינני מבין דיוקו משם, דאדרבה משם מוכח להיפוך שכתוב שם בהמשך בסי' שמו סעי' יא (אבל כשיוצא מבית הכנסת וסוגרו אסור להוציא עמו המפתח דרך מעלה מעשרה לתוך חלל שתחת המשקוף ולהטמינו שם בחור שהוא למעלה מי' כיון שנחה קצת בידו לפי שלגבי עצמו אינו מועיל מה שמוציא למעלה מעשרה כמ"ש וא"כ כתוב מפורש שאם נחה קצת בידו היות ולגבי עצמו הוי הנחה אינו מועיל שמוציא למעלה מעשרה אעפ"י שלא היה כאן עקירת גופו והנחת גופו.

וא"כ הראי' מכאן להיפוך שגם בידו עצמו כשנחה למעלה מיו"ד אינו מקום פטור אע"פ שלא היה עקירה גופו והנחת גופו דלגבי עצמו הוי כמונח ברה"ר או בכרמלית, ולכן נראה לומר שאין שום שינוי מהקונטרס אחרון לשו"ע שבשניהם יסוד הנקודה היא שהנחה ממקום אחר הוי מקום פטור (וצ"ע מה יהיה כשיעביר מימינו לשמאלו למעלה מיו"ד האם נקרא מקום פטור או לא ויבואר לקמן).

אבל לגבי עצמו אינו מקום פטור גם אם לא היה עקירת גופו והנחת גופו ע"י הליכה.

ועוד נראה לומר שגם לגבי עצמו כשאינו נקרא מונח במקום פטור למעלה מיו"ד הוא רק בהנחה או בעקירה אבל לא בהעברה כי העברה נקרא שהוא למעלה מיו"ד גם בידו.

והראי' היא מהרשב"א בדף ה, א ד"ה 'הא דאמרינן' כשם איכא מרבוותא והובא בחידושי הצ"צ לב, ד וכן הובא בהערות בשו"ע המתוקן הערה ט שמחלק בין אם הוא מוציא למעלה מיו"ד באדם עצמו שחייב, בין אם מניח על אדם אחר שפטור, שזה גם המקור של האדה"ז שמחלק בין אדם עצמו לגבי אדם אחר.

ומ"מ רואים שהרשב"א עצמו בדף ו, א שהגמרא מביאה דוגמאות היכן מצינו הוצאה מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור מבלי שהונח במקום פטור דחייב, מקשה הרשב"א וכן התוס' דהלא מצינו במוציא למעלה מי' דחייב דהעגלה למעלה מיו"ד אעפ"י שמעביר דרך מקום פטור למעלה מי' וכן מושיט.

ומתרץ מסתברא דהתם לגבי מושיט, לאו מקום פטור אלא גזה"כ הוא - ותדע לך דהא רה"ר אינו עולה למעלה מי', והביאור שרוצה להסביר הרשב"א שגבי מושיט וכן מעביר הא דחייב אעפ"י שעובר מקום פטור, מטעם דהוי גזיה"כ.

ולכאורה אינו מובן למה צריך לגזה"כ הלא הרשב"א כתב בדף ה, א שהבאנו לעיל דלגבי אדם עצמו אין אומרים שידו למעלה מיו"ד הוה מקום פטור וא"כ אם מעביר למעלה מיו"ד לגבי עצמו אינו נקרא מקום פטור אלא רה"ר ולמה צריך לגזיה"כ.

אלא ע"כ צ"ל שהרשב"א סובר דרק במוציא משוי למעלה מיו"ד לגביו לא הוי הנחה במקום פטור מטעם דעקירת גוף והנחת גוף כהנחת חפץ דמי. משא"כ במושיט ומעביר כשאין הנחת גוף שם אנו אומרים דלמעלה מיו"ד הוה מקום פטור. וא"כ רואים מפורש שלגבי העברה עצמה אין אומרים שלמעלה מיו"ד אפילו לגבי האדם עצמו אינו מקום פטור, אלא הוי מקום פטור, גם גבי האדם עצמו.

והביאור בזה, דאם אומרים כמו השיטה השניה שהובאה בקונטרס אחרון כמו שיטת התוס' בפרק הזורק קב, א שלמעלה מיו"ד הוי כמו למטה מיו"ד אין נפק"מ אם מדובר בהנחה או בעקירה או בהעברה, כי למעלה מיו"ד באדם הוי כמו שנמצא למטה מיו"ד היות והפה בטל אגב גופו שנמצא ברה"ר, אבל לפי השיטה שמחלקים בין הנחה שהונחה ממקום אחר. ובין הנחה שע"י עמידת גופו, או בין האדם עצמו לגבי אחר, אין הביאור שלמעלה מיו"ד הוי כמו שנמצא למטה מיו"ד והראי' שלגבי אדם אחר הוי למעלה מיו"ד כמקום פטור.

וא"כ מוכרח לומר שיש כאן שילוב של גזיה"כ וסברא כמ"ש אדה"ז הלשון בסי' שמז סעי' ב: "ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מיו"ד טפחים שהוא מקום פטור. הרי זה חייב שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ", עכ"ל. וא"כ רואים מפורש שזה מצד גזיה"כ, שלומדים ממשא בני קהת.

ובסעי' ו, וכן בקונטרס אחרון הוא מוסיף סברא בזה"ל: "שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על הקרקע רה"ר כמו שנתבאר ...".

ובקונטרס אחרון שמחלק ומביא מתוס' בעירובין דף כ שמחלק לענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר דלא חשיבא הנחה והתוס' דהכא ס"ל כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה.

וא"כ רואים שאדה"ז כותב מטעמא אחרינא, והביאור הוא שכמו למטה מיו"ד אינו נקרא הנחה שמפסיקה כשזה כל הזמן בידו וידו ברשות אחרת, כך גם במלמעלה מיו"ד לגבי עצמו כשנמצא בידו ידיו למעלה מיו"ד, הוי הנחה ברה"ר. והביאור הוא שזה מצד גזיה"כ היות וכל ההנחה היא ע"י הנחת גופו והיות והחפץ לא נשתנה וגופו למטה מיו"ד, לומדים מהגזיה"כ ממשא בני קהת שנקרא מונח למטה מיו"ד כלומר שזה שילוב גזיה"כ עם סברא.

אבל אם אין הנחה או עקירה אלא העברה למעלה מיו"ד על זה אין גזיה"כ ממשא בני קהת ולכן הוי כהעברה במקום פטור, ולכן מובן מש"כ האדה"ז בסי' שמו סעי' יא, לגבי מפתח אפילו הוא מעביר למעלה מיו"ד ולא נח באמצע אפילו לגבי האדם עצמו הוא נק' מעביר למעלה מיו"ד כי על זה אין גזיה"כ. אבל אם נח על זה יש גזיה"כ ממשא בני קהת שנקרא מונח על הקרקע.

ולפי"ז אפשר לבאר גם את הקטע האחרון בקונטרס אחרון, שכתב שם בסוף, וז"ל: "והנה לפי דעת התוס' אין צריך להיזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היה גבוה עשרה וצ"ע לדינא", עכ"ל.

ומדייק הרשד"ל בגליון הנ"ל שמשמע מהקונטרס אחרון שלפי צד זה בשיטת התוס' אין ידו הפשוטה למעלה מ-י"ט חשובה הנחה ברה"ר אלא כאשר לקח את החפץ בידו מהארץ ברה"י והגביה ידו למעלה מי"ט ויצא כך לרה"ר. משא"כ כשהונח החפץ למעלה מי"ט נחשב החפץ כמקום פטור גם כאשר עוקר גופו ואח"כ עומד לפוש.

ואם כדבריו, למה אדה"ז לא הביא חידוש יותר גדול לגבי אדם. אלא מביא חידושו רק לגבי בהמה ולכן נראה שהחידוש של אדה"ז הוא רק לגבי בהמה. דהנה בהתחלה שכתב בקונטרס אחרון שכן חייב אפילו למעלה מיו"ד גבי בהמה, משום ששם מדובר לפי השיטה שלמעלה מיו"ד הוי כמו שמונח למטה מיו"ד כמי שיטת תוס' בהזורק (קב, א) שהפה בטל לגבי הגוף ולכן הוי כמו למטה מיו"ד ברה"ר, ולכן גם גבי בהמה הוי גם אפילו למעלה מיו"ד הוי כמונח למטה מיו"ד. אבל אח"כ בקונטרס אחרון שמחלק אדה"ז בין חפץ שהונח ממקום אחר כמו אדם אחר לגבי חפץ שהיה כל הזמן עליו והוי הנחה על ידי הנחת גופו ששם הוה גזיה"כ ממשא בני קהת שנקרא מונח ברה"ר.

אבל אם הונח ממקום אחר כמו שמניח על גבי בהמה למעלה מיו"ד הוי מונח במקום פטור, כי בפועל למעלה מיו"ד הוי מקום פטור, וא"כ גם לגבי האדם שהניח ע"ג בהמה בפועל הוא הניח ע"ג מקום פטור, וא"כ עכשיו שהבהמה הולכת, לגבה אין גזיה"כ שלומדים ממשא בני קהת כי היא בהמה ואין איסור כלפיה. אלא האיסור הוא כלפי האדם מצד שביתת בהמתו, והיות והאדם בפועל הניח על הבהמה למעלה מיו"ד והוי מקום פטור וא"כ האדם הניח במקום פטור, וא"כ גם הבהמה שהיא הולכת, לגבי האדם שהוא חייב באיסור המלאכה, לגביו הוא הניח על מקום פטור, והוה עקירה ממקום פטור.

אבל אם הניח על אדם אחר אה"נ שלגביו האדם שהניח הוי מקום פטור, אבל לגבי האדם השני שהוא עומד לפוש ומתחיל ללכת, אצלו יש הגזיה"כ שלומדים ממשא בני קהת שמצד עקירת גופו והנחת גופו לומדים ממשא בני קהת שלמעלה מיו"ד הוי גם חייב ולכן האדם השני שהולך אחרי שעמד לפוש חייב, אבל זה לא שייך בבהמה ופשוט, ולכן חידש אדה"ז חידושו רק בבהמה.

ומה שנשאר לבאר - מה קורה כשמעביר חפץ מיד אל יד או על הכתף למעלה מיו"ד האם הוי כמונח במקום פטור או לאו, לכאורה ממה שמביא ראי' בקונטרס אחרון ממתניתין בפ"י דעירובין ונתבאר בסימן שנ עיי"ש במג"א דהעומד ברה"ר ורוקק לרה"י חייב אע"פ שהרוק נח תחלה בפיו כמ"ש הרא"ש שם.

והכא הלא פיו למעלה מיו"ד אלא שזה נח הוי כמונח למטה מיו"ד ואעפ"י שהמים זזים ממקום למקום באותו גוף והוה כמו שמעביר מיד ימין ליד שמאל כמובאר סימן שנ סעי' ב שאם נחו המים מעט בפיו קודם שנכנסו למעיו ופיו הוי מקום פטור. שמבואר שם שהוי כמעביר מיד ליד כשגופו ברשות אחד וידו ברשות שני ונקרא הנחה המפסקת אבל כאן בלמעלה מיו"ד אינו נקרא הנחה למעלה מיו"ד כשזז ממקום למקום באותו גוף, אלא נקרא מונח למטה מיו"ד.

אבל מהתוס' בעירובין (לג, א, ד"ה 'דכי הא') שהובא וכן הובא בהערות שם ציונים לקונטרס אחרון הע' כא שכתב שם יניח על ידו או על כתיפו למעלה מיו"ד דהוה הנחה במקום פטור. ועצ"ע, ויש עוד להאריך בזה.