איתא בתענית (ז, ב): רב נחמן בר יצחק אמר, אדם שיש בו עזות פנים מותר לשנאותו [שאינו בכלל איסור התורה לשנוא אדם מישראל] שנאמר (קהלת ח, א) "ועוז פניו ישנא", אל תקרי 'ישונא' אלא 'ישנא'.

והקשה בגבורות ארי מגמ' פסחים (קיג, ב), דאמר רב נחמן בר יצחק דאם רואה דבר חטא בחבירו מצוה לשנאותו שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (וחולק על רב שמואל בר רב יצחק אמר רב שאומר שרק מותר לשנאותו), וא"כ מדוע לא אמר כאן דמצוה לשנאותו?

ונראה לתרץ, דיש הבדל בין אדם שיש בו עזות פנים לחבירו שראה דבר חטא בחבירו, דגבי מי שראה בחבירו שחטא כתב רבינו הזקן בתניא (פרק לב) שמה שמצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו "היינו בחבירו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצוות ואעפ"כ לא חטא מחטאו כמ"ש בס' חרדים, אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ולפ"ז י"ל דגבי חבירו בתורה ומצוות שמקורב אצלו ס"ל רנב"י שאם יהי' רק הדין דמותר לשנאותו (כרב שמואל בר רב יצחק), ימנע את עצמו מלשנאותו מצד אהבתו אליו, ומכש"כ שלא יאמר לרבו שישנאהו, ולכן אמר שמצוה לשנאותו, ואז חייב הוא לקיים את המצוה. משא"כ גבי אדם שיש בו עזות פנים לא קיים כלל חשש הנ"ל, לכן אומר שם רנב"י רק שמותר לשנאותו, דאין חשש שימנע את עצמו מלשנאותו מפני שנאמר "עז פניו ישנא".

ועפ"ז יש ליישב גם מה שהקשו מדוע נקט בפסחים מקרא אחר, כי גבי חבירו בתורה ומצוות שמקורב אליו שאוהבו ימנע א"ע מלשנאותו אלא רק מצד יראת ה' שבו שמצוה לשנוא את הרע של העבירה שראה בחבירו, וזה נאמר בפסוק זה דוקא, וא"ש מאד.