א. איתא במתניתין בריש מכילתין דהמביא גט ממדה"י צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. ובטעם דין זה מבואר בגמ' דפליגי רבה ורבא, דלרבה הר"ז משום דחיישינן שמא נכתבה שלא לשמה, ולרבא הר"ז משום דאם יבוא הבעל ויערער על הגט שהוא מזויף לא יהיו עדים מצויין לקיימו.

ובהמשך המשנה מבואר דלא נאמר דין זה במקרה של המביא גט בארץ ישראל. ובטעמא דמילתא כתב רש"י ד"מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו וכו'".

וכבר דייקו במפרשים דבשלמא הא דכתב רש"י דמסתמא כשר מחמת זה דבקיאין לשמה מובן היטב, דאכן זה הוה סיבה מדוע מסתמא כשר. אבל מהו פירוש הדברים דזה שעדים מצויין לקיימו הוה סיבה לזה שמסתמא כשר? הרי זה שהעדים מצויין הוא רק סיבה שלא נחשוש שכשיערער הבעל בעתיד יהי' בעי' עם הקיום, אבל איך זה מוסיף בה'סתמא' של הכשרות עכשיו?

אמנם לכאורה יש מקום לבאר הדבר כך: הנה דבר שאפשר להפריכו בקלות באמת אין לו תוקף גם קודם שמפריכים אותו, כמובן. ועד"ז י"ל בנוגע לשטר, דבאם אין דרך לקיימו כאשר יבוא הבעל ויערער, נמצא דגם קודם הערעור אין לזה תוקף כ"כ, דהא יודעים דדבר זה 'עומד' רק עד שיבוא המערער ויערער עליו. משא"כ אם יש עדים מצויין לקיימו אז אין אנו צריכים לחשוש מעיקרא על ערעור בעתיד, דסומכים ע"ז שבאם אכן יהי' ערעור נסלקו אז ע"י קיום (או עכ"פ נעסוק אתו אז).

[ויש להבהיר: בהמשך הגמרא מבואר שמדאורייתא בכלל אין חשש זיוף על שטר, וכל הצורך לקיום שטרות הוא רק מדרבנן. אלא דבזה גופא ידוע שיש ב' דרכים: שמדרבנן חיישינן לזיוף על כל שטר, או שהוא רק כשיש עליו ערעור בפועל (ובכלל לומדים שזה שנוי בפלוגתא בין הראשונים, ואכהמ"ל בזה כלל). אמנם דברי דלעיל נאמרו גם לפי אופן השני דהחשש זיוף היא רק כשיש טענה לפועל, דאע"פ שהחשש מתעורר רק ע"י טענה, מ"מ - י"ל - במקרה שיודעים מעיקרא שאם אכן יהי' טענה לא יהי' דרך לסלקו, אז כבר מעיקרא יש חלישות בכח שטר זו כמשנ"ת].

ועפ"ז נמצא לכאורה חידוש גדול בדעת רש"י, והוא דגם לדעת רבא, זה שהחכמים חייבו לומר בפנ"כ אינו מחמת חשש שבעתיד - דשמא יבא הבעל ויערער וימצא פסול אז - אלא דהוה מחמת חשש וחלישות שיש בהגט עכשיו (אלא דמה שמוליד החשש על הגט עכשיו הוא האפשרות שהבעל יבוא ויערער והרי לא יהיו עדים מצויין לקיימו) כמשנ"ת.

ואשר לפ"ז אולי יש מקום להוסיף ע"ז עוד ולומר, דאם אכן בעת נתינת הגט לא קיים שום חשש על הגט, אזי אע"פ דבעתיד כן יוולד מצב שיהי' בעי' של ערעור הבעל ואין עדים מצויין לקיימו, הרי גם לרבא לא נאמר במקרה כזה התקנה דאמירת בפנ"כ, דכל עיקר התקנה נאמרה במקרה שכבר עכשיו בעת נתינת הגט קיימת בעי' וחסרון זה שאין עדים מצויין לקיימו אשר זה מחליש כחו של השטר כעת כמשנ"ת.

ונראה דאם כנים הדברים יתבאר לפ"ז בטוב טעם כמה פרטים בדעת רש"י בהמשך הסוגיות, וכמשי"ת.

ב. הנה בהתחלת הסוגיא בגמרא מבואר דלדעת רבא הרי היכא ד'אתיוהו בי תרי' א"צ לומר בפנ"כ. ומפרש רש"י הטעם לזה "שהרי שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו". והקשו ע"ז התוספות "וקשה דאטו בכיפא תלו להו שיהו מזומנין לקיימו כשיבוא הבעל ויערער וכו'", ולכן פירשו הענין באו"א עיי"ש.

ונמצא לכאו', דלרש"י באם מצויין מכירי החתימות בשעת הנתינה כבר ליתא להתקנה דאמירת בפנ"כ אף שלאחרי זה כבר לא יהיו עדים מצויין לקיימו, משא"כ להתוס' צריכים שיהיו עדים מצויין לקיימו באופן שיהיו מזומנים - גם אחר הנתינה - כל זמן שיערער הבעל.

ויש להעיר דלכאורה לשיטתייהו אזלי גם בפירוש הגמרא לקמן (ו, א), דהגמרא אומרת שם דבני מחוזא כיון דניידי מצריך רבא שיאמרו בפנ"כ אפי' כשמביאים גט באותה שכונה, ופירש"י "דניידי - שאין מכירין החתימות שביניהם". משא"כ התוס' פירשו "שהולכין להם מכירי החתימות קודם שתוודע הליכתן וכו'". ונמצא לכאו', דלרש"י מעולם לא היו מכירי החתימות, משא"כ לתוס' כן היו, אלא שהולכים להם.

ולכאורה מתאימים הדברים מאוד לשיטתייהו, דלרש"י באם מעיקרא הי' זמן שהיו מכירי החתימות מצויין אז כבר ליתא לתקנתא דאמירת בפנ"כ, ושוב לא הי' רבא מצריך לאמרו גם בבני מחוזא, ולכן הוצרך לפרש דבכלל אין מכירין החתימות כו'. משא"כ לדעת התוספות דצריכים שיהיו עדים מצויין לקיימו גם אח"כ א"צ לומר שבכלל לא מכירים החתימות, דמספיק זה שהמכירים הולכים להם בכדי להצריך אמירת בפנ"כ.

ועכ"פ יוצא לכאורה מב' מקורות אלו דלדעת רש"י בשיטת רבא אינו נוגע מה שבעתיד יתכן שיהי' ערעור בלי האפשרות של קיום, דמה שנוגע הוא באם עכשיו קיים חיסרון וחשש זה בהגט או לא. ולכאו' הרי הדברים מתאימים מאוד למשנ"ת לעיל בדברי רש"י על המשנה.

ועוד אחת: הגמרא לקמן (ג, א) מקשה בין לרבה ובין לרבא (בנפרד) דלכאורה מה היתה הקולא בזה שהאמינו חכמים לחד (השליח) לומר בפנ"כ, הרי אדרבא יצא מזה חומרא להאשה "דאתי בעל מערער ופסיל ליה"!? ומפרש רש"י (על הקושיא שלשיטת רבה, אבל מזה שלא פירש הקושיא על רבא באופן אחר מדייקים שכן מפרש גם אותה קושיא) דהפסול הוה משום "דאוקי חד לבהדי חד".

ומקשים העולם, דבשלמא בשיטת רבה אפשר להבין הקס"ד של הגמרא דהתקנה של אמירת בפנ"כ הועילה לסלק החשש דשלא לשמה בשעת נתינת הגט עכ"פ, אע"פ דאח"כ כשיבוא הבעל ויערער תתבטל עדותו של השליח ויפסל הגט. אבל לשיטת רבא מה היתת הקס"ד שלאחרי אמירת השליח יכול הבעל לפסול את הגט ע"י ערעורו, הרי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא כל התקנה היתה לסלק הבעי' שיוולד ע"י ערעור הבעל?

אמנם לדברינו לעיל בביאור שיטת רש"י בדעת רבא יתורץ לכאורה גם קושיא זו; דהקס"ד היתה שאמירת השליח יסלק החשש של ערעור הבעל כו' עכ"פ בעת נתינת הגט, ואע"פ דאם אכן יערער יפסול הגט (לפי קס"ד זו), מ"מ לזה מהני אמירת השליח שכבר לא נחוש לזה לפני הערעור בפועל ושוב בעת נתינת הגט הי' גט כשר בלי חששות.

(והנה ע"פ הנ"ל בביאור דברי רש"י בהא ד'אתיוהו בי תרי', אולי יש לתרץ גם קושיית הראשונים על שיטתו בזה מהא דמבואר בגמרא לקמן (ה, א) דהא דשנים שהביאו גט אין צריכים לומר בפנ"כ (לדעת רבא) הוה מחמת הסברא ד"מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני", דלכאורה איך זה קשור עם הסברא שכתב (רש"י) כאן ד"שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו"?

וע"פ דברינו לעיל אואפ"ל, דהסברא דמה אילו יאמרו כו' משמש כיסוד לשיטתו דבאם בשעת הנתינה עצמה ליכא שום חששא על הגט שוב אין מקום לתקנת בפנ"כ (גם אליבא דרבא);

דכמו שבאם היו אומרים בפנינו גירשה הר"ז פשיטא דאין אנו חוששים ומצריכים שום בירור (וכדו') אחר הגירושין מחמת חששות שאולי יוולדו בעתיד, עד"ז כאן - באתיוהו בי תרי - היות דבשעת נתינת הגט הי' להגט (גם) התוקף דעדים מצויין, כבר אין דואגים וחוששים לזה שמאוחר יותר יתכן להיות מצב של ערעור בלי עדים שמצויין לקיימו וכמשנ"ת).