כתובות (ל, ב) שתחב לו חבירו (תרומה) לתוך בית הבליעה כו' אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב, פרש"י אמאי חייב מיתה אנוס הוא, ומדנקט רש"י "מיתה" משמע דאע"פ שפטור ממיתה מ"מ חייב ממון וכן הבין בחי' רע"א. אמנם בתוס' שם בשם הריצב"א סבר דפטור גם מממון משום דלא ניחא ליה באכילת איסור, וצ"ע במאי פליגי.

והנה ברע"א שם הקשה דגם באונס הי' צ"ל פטור מממון מדין קלבד"מ, כמו דאמרינן בשוגג דחייבי מיתה שוגגין פטורין לקמן (לה, א). ותי' הרע"א "דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום", נראה דסבר דחטא באונס אינו כלום. ויש להביא ראי' לזה שהרי אונס א"צ כפרה כמ"ש ברמב"ם הל' שגגות וברמ"א ביו"ד סוס"י קפה ומשמע דאין בזה רע והוי אצלו כמו היתר, ואינו דומה לחטא בשוגג דצריך כפרה וחייב חטאת.

אבל עי' בבית האוצר (להגר"י ענגל) כלל כד, דחקר בעושה איסור באונס אם לא הוי עבירה כלל או דילמא הוי עבירה רק שפטור מעונש, ובהמשך שם כתב סברא דהוי עבירה אלא שלא מתייחס להעושה באונס.

אמנם בלקו"ש ח"ג מצורע (ובהערות שם) מבואר דמאכלות אסורות ה"ה רע אע"פ שאכל באונס, ולכן מינקת שאכלה איסור באונסה אסורה להניק ילד מפני שמטמטם הלב, ואפי' במקום פיקוח נפש שמחויב לעבור באונס לא הוי היתר גמור דאינו אלא כחותך אבר להציל הנפש, ועי"ש מה שהביא מתניא אגה"ק סי' כו. ולכאו' זה לא מתאים להסברא הנ"ל דאונס הוי כהיתר גמור.

ונראה דיש לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, דבאיסור הגברא הוי היתר גמור כיון דמצד הגברא הרי הוא אנוס ולא עשה כלום, אבל כשיש איסור מצד החפצא הרי אין שינוי בהחפצא באונסו של הגברא והחפצא נשאר באיסורו אלא שהאיסור נדחה מפני האונס. ולכן מובן דמש"כ בלקו"ש מדובר באיסורי אכילה שהאיסור והרע בעצם החפצא דלא הותר האיסור בגלל האונס אבל באיסורי גברא שפיר מצי למימר דנעשה כהיתר. ועי' מש"כ בזה בליקוט שיעורים פסחים סי' א'.

והנה יש לחקור באיסור תרומה לזר אי הוי איסור גברא שהרי בעצם הוא מאכל כשר רק שנאסר על זר לאכלו או דילמא האיסור בהחפצא שיש ענין בהחפצא אשר מצדו נאסר על הזר.

וי"ל דבזה נחלקו רש"י וריצב"א, דרש"י סבר דהוי מצד הגברא לבד ולכן כשנאנס לאכלו משום שחברו תחבו לתוך בית בליעתו הוי אצלו כהיתר גמור וניחא לי' בהנאת אכילה זו ולכן חייב לשלם, אבל הריצב"א סבר שהאיסור היא בחפצא ולכן אפי' באונס יש כאן מעשה איסור עכ"פ "ולא ניחא ליה באכילת איסור".

אבל עדיין צ"ע מראש השנה (כח, א), "כפאו לאכול מצה יצא שהרי נהנה", דנמצא שאכילה ע"י כפי' נחשב כמעשה אכילה לצאת ידי חובתו, וא"כ למה נחשב לכלום בעבירה באונס.

אמנם שם מדמי לי' לדין מתעסק בחלבים ועריות שחייב חטאת משום שנהנה, ואינו דומה לדין אונס בחלבים ועריות שפטור מן החטאת אע"פ שנהנה כמ"ש לעיל. ועי"ש ובשו"ע או"ח סי' תעה ובאדה"ז שם סכ"ח-ט דאם לא ידע שהלילה פסח או לא ידע שזה מצה דלא יצא, אע"פ שנהנה.

ואולי יש לחלק דבעבירה באונס הוי נגד רצונו לגמרי, משא"כ במצוה באמת רוצה לקיים המצוה רק שיצרו אנסו, כדברי הרמב"ם הידועים בהל' גירושין.