ענין הידות בעיקרו הוא הדרת נדר או קבלת נזירות שנאמרה בלשון שאינה גמורה ודנים בה אם נחשבת כדיבור שלם, ונקרא יד מפני שהוא התחלה ופתיחה של הדיבור כאדם האוחז בבית יד הכלי ומטלטל את כולו בכך. בנוסף לאיסור נדר ונזירות דנה הגמ' בידים לענין עוד כמה דברים.

בגמ' פ"ק דנדרים (ז, א): בעי רב פפא: יש יד לפאה או אין יד לפאה - והיינו שאמר "הדין עוגיא )ערוגא) ליהוי פאה - והדין" ולא אמר "והדין נמי", ומספקא לן אולי כוונתו באמרו "והדין" הוא שהערוגה השני' תהי' להוצאת ביתו.

ועוד בעי שם: "יש יד לצדקה או אין יד לצדקה" - והיינו שאומר "הדין זוזא לצדקה - והדין" ולא אמר "והדין נמי", מי אמרינן "הדין נמי צדקה" קאמר או ד"הדין" נתכוון שזו להוצאת ביתו.

ומביא הר"ן פירוש מ"רבותיו" )וכן פי' ברשב"א) שבעיא זו אי יש יד לצדקה הוא המשך מהבעיא לפנ"ז אי יש יד לפאה, ד"אם תמצא לומר דיש יד לפאה כיון דחמירא דבעל כרחיה חייביה רחמנא בעיקר פאה - לצדקה מאי?".

אך הר"ן מיאן בפירוש זה "ולא נראה לי דהא בעיקר צדקה נמי בע"כ מחייב … ולכך נראה לי דהני תרתי בעיי לאו בהדדי איתמר ולא שייכי באת"ל".

והנה בבעיא זו אי יש יד לצדקה דנה הגמ': "מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להם יד אף צדקה יש לה יד או דילמא לבל תאחר הוא דאיתקש". וכן לעיל גבי פאה דנה הגמ' בדומה לזה "מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד או דילמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש. והיכא איתקש? דתניא מעמך זה לקט שכחה ופאה".

וכתב על זה בספר נדרי זריזין )להר"ש קלוגר) וז"ל: הקשה לי הרב הגאון רשכב"ה מוה' זלמן מרגליות ז"ל דהרי בפ"ק דר"ה יש שם דדרשינן תחלה לה' אלקיך אלו צדקות תרומות ומעשרות וא"כ למה גבי לקט שכחה ופאה הביא קרא דמעמך וגבי צדקה עזב קרא זה והביא דרש דבפיך )דהו"ל להביא מאותו פסוק דקאי לעיל מניה "כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך" דדרשינן לה' אלקיך אלו צדקות).

אך יש לומר עפמ"ש הר"ן לדחות דברי רבותיו מכח דבצדקה נמי עיקר צדקה מחויב בה, והכוונה עפמ"ש בש"ע דיש קצבה כמה חייב ליתן בכל שנה. וא"כ א"ש דחד קרא אצטריך למחויב בה ממש, וכן מורה מלשון לה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות, משמע דצדקה הוי דומיא דתרומה, ובפיך - הוי לרבות צדקה שאינו מחויב בה. וא"כ א"ש דהנה עפר אני תחת כפות הר"ן ז"ל ולדעתי הדבר נכון כדעת רבותיו, דיש חילוק בין פאה לצדקה דנהי דבפאה נמי יכול להרבות מ"מ היינו דוקא ביחד, דבשעה שנותן פאה שחייב יוכל להרבות ליתן מותר .. אבל אם הפריש פאה ולאחר שעה חזר להפריש עוד מן שדה זו ודאי אינו חל דכבר נפטרה שדה זו ולא שייך בה עוד קריאת פאה, אבל בצדקה אם כבר שילם החיוב שלו יוכל ליתן ולנדור כל השנה כרצונו. וא"כ א"ש די"ל דבשלמא בפאה יש יד דלא משכחת לה פאה שלא יהיה בה עיקר החיוב נמי, וכיון דיש כאן עיקר החיוב יש לו יד נמי לזכות על ידו אבל גבי צדקה מבעי' ליה בצדקה שאין בה חיוב כלל רק מנדבת ליבו והתפיס בה - אם יש לו יד, ושפיר קאמר בדרך את"ל מפאה. וא"כ מוכרח הש"ס להביא הך קרא דבפיך דמרבינן מניה צדקה שאינו חייב בה דגם זה אתקיש לקרבנות ובזה הוי ספק שלו אבל דרש לה' אלקיך דהוי צדקה שמחויב בה בזה בלא"ה יש לו יד דומיא דפאה ובזה לא מבעיא לו כלל וא"ש ונכון ודוק היטב. עכ"ל.

היינו שלומד פשט בגמ' כדברי רבותיו של הר"ן דצדקה זו שהוא נותן אינו מחויב בה משא"כ בפאה שמחויב בה, ולכן השאלה הוא באופן דאת"ל - דאפי' יש יד לפאה אולי אין יד לצדקה.

אך נראה שהר"ן מיאן גם בפשט זה, ואע"פ שלכאורה פשוט הוא ללמוד את המשך הסוגיא באופן זה, ובדרך זה יתיישב קושיותו על רבותיו כנ"ל, מ"מ בחר הר"ן בדרך דחוקה לומר דהני תרתי בעיי חד ספיקא נינהו ואין חילוק ביניהם.

ויבואר לכאורה ע"פ המשך דברי הגמ' לאח"ז: "יש יד להפקר או אין יד להפקר" ומיד שואלת הגמ' "הפקר היינו צדקה"? (הר"ן לא פירש בזה אך התוס' פירשו "דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים).

וכתב על זה ה'נדרי זריזין' "הקשה אותי תלמידי לפמ"ש הר"ן לעיל והיא שיטת הרשב"א דיש חילוק בין אם מחויב בה או לא, רק שדחה הר"ן זה דגם בצדקה מחויב בה א"כ כאן שפיר הו"ל את"ל: יש יד לצדקה היינו כיון דמחוייב בה אבל בהפקר דאינו מחויב בה י"ל דאין יד, והוא קושיא נכונה וראוי להתעורר עליה".

ותירץ שלפי השיטות שביטול חמץ היינו הפקר מצינו אף הפקר שמחויב בו וכגון חמץ בערב פסח קודם חצות שהוא מצווה להפקירו. ועל הפקר כגון זה הקשתה הגמ' ש"היינו צדקה" ואם מועילה יד בצדקה למה לא תועיל בהפקר כזה. או שמשכחת לה בשמיטה כשכלה לחי' מן השדה שמחויב להפקיר.

אך מובן מעצמו הדוחק הגדול בפי' דברי הגמ' באופן כזה.

ולכאורה י"ל בכ"ז, דשיטת הר"ן הוא דלענין ידות אין חילוק להגמ' כלל אם מחויב בעיקר הדבר או לא, וי"ל דמוכרח הוא בזה מהמשך הגמ' גופא ב"יש יד להפקר" דאע"פ דצדקה מחויב בעיקרה ובהפקר אינו מחויב - מ"מ הוקשה להש"ס "הפקר היינו צדקה", (ומובן דדוחק לפרש דברי הגמ' בהפקר שמחויב בה כנ"ל). ולכן כשדחה את פירוש רבותיו דחאה בדחי' הנראית על פשטות לשונם מיד ולא נחית לפרשם באופן הנ"ל - דהאת"ל הוא דצדקה זו אינו מחויב בה משא"כ פאה ולכן י"ל בה יד - או לפרש הגמ' באופן כזה בעצמו, כי לא הי' נראה לו כלל לחלק באופן כזה ולכן כתב שצ"לדהני תרתי בעיין לא שייכי באת"ל והטעם שהגמ' לא שאל "צדקה היינו פאה" הוא משום דהני תרתי בעיין לאו בהדדי איתמר.