במס' קידושין (לו, ב) כל מצוה שהיא תלוייה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלוייה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ וכו'.

ובתד"ה כל מצוה מביא מהירושלמי שסיפא של המשנה מיירי רק במצוות שנוהגות גם בעכו"ם בנוסף לכך שנוהגות גם בחו"ל (ולכן לא תנא חלה לפי שאינה בעיסה של עו"כ).

ולכ' יש לבאר סברת הירושלמי דהנה במצוות שנוהגות רק בארץ יסוד הדין הוא לא רק תנאי בנוגע להמקום דקיום המצוה, כ"א שחיובם תלוייה בקדושת הארץ. ובזה סב"ל להירושלמי דאין הפי' שתלויים בקדושת ארץ ישראל, כ"א שתלויים בקדושת ישראל, ובזה יש חילוק, דישנם כאלו שתלויים בקדושת ישראל במקום (עולם), וישנם אחרים שתלויים בקדושת ישראל באיש (נפש), אבל שניהם הם בסוג א' של מצוות, היינו סוג של מצוות שחיובם תלוייה בגורם נוסף דקדושת ישראל.

והנה מבואר בירושלמי דחלה הוא באותו סוג דתרו"מ אלא שהחלה תלוייה בעיסת ישראל, והתרו"מ בא"י (ולא ארץ שתתחת בעלותו של ישראל, דזה הוי בגדר קדושת ישראל בנפש, וקדושת ישראל במקום שייך רק היכא שמצד הארץ זהו א"י וק"ל). ואולי יש ליתן טעם לזה ע"פ המבואר בתוס' שם, דכיוון דתרו"מ חיובם הוא בהקרקע, לכן הקדושת ישראל צ"ל ב(ומצד)הקרקע. לאידך בחלה שהחיוב בא ע"י גלגול העיסה, דהיינו מעשה האדם, לכן גם הקדושת ישראל צ"ל בהאדם, - הבעלים.

[ובאמת יש לדון בזה טובא דלכ' זהו פלוגתא דרבוותאה אי הפטור דנכרי בחלה הוא מפני שהוא נכרי (ואז אפ"ל כנ"ל) או מפני שאינו שלו, וגם דישראל אחר פטור ולסברא זו אי"ז דין דישראל כ"א דין שלך, ועי' בשאג"א סו"ס פ"ג ובפנ"י וצל"ח לפסחים (ה, ב) בתוס', וכבר האריכו בזה הרבה המפרשים לפסחים שם, וע"ש, ולפי"ד יש להעיר מדברי הירושלמי הנ"ל.]

והנה בדברי המשנה דכל מצוה שהיא תלוייה בארץ וכו' הי' אפשר לפרש בב' אופנים א. שעיקר החידוש הוא לענין מצוות התלויות בארץ שנוהגות רק בארץ. ב. שעיקר החידוש להשמיענו המצוות שנוהגות בכ"מ. ולפי הנ"ל אין כוונת המשנה לענין המקום שנוהגים מצוות מסויימות ושאין נוהגים שם דאז יש מקום להסתפק כנ"ל. כ"א להשמיעינו שני סוגים של מצוות גופא, דהיינו מצוות שתלויים בקדושה נוספת ומצוות שאינם תלויים בקדושה נוספת.

ועפ"ז יתבאר לנו מה שהק' התוס' ושא"ר על הירושלמי אמאי לא פריך על המשנה אמאי לא תני תרו"מ, ותי' דלא גזרו במקומות הרחוקים מא"י, עי' בתוס' ובריטב"א ועוד. ולכ' צלה"ב מעיקרא מאי קא קשיא להו, והרי במשנה קא חשיב רק מה שנוהג בין בארץ בין בחו"ל, והיינו בכ"מ, וא"כ תו"מ אינם בכלל זה?

והי' אפ"ל דזה תלוי במה שיש להסתפק - כנ"ל - אם עיקר ההדגשה להשמיענו מצוות שנוהגות רק בארץ, ואז גם תרו"מ יוצאים מן הכלל, או שעיקר ההדגשה דרק מצוות שאינם תלויות בארץ נוהגות בכ"מ, שלפ"ז לא הוי תו"מ יוצאים מן הכלל, מאחר שגם אינם נוהגים בכ"מ. אמנם לפ"ז עצ"ב אמאי הק' כן, דמה"ת לפרש המשנה כן.

אך עפהנ"ל א"ש דהמשנה לא נחית לחלק בין המקומות השונים שבהם נוהגין מצוות מסויימות (דלפ"ז פשוט שתרו"מ הוו כלל בפנ"ע), כ"א לפרש הסוגים שבמצוות בענין הקדושה, וכנ"ל דיש מצוות שתלויים בקדושת ישראל ויש שאינם תלויין. ועפ"ז מובן דמזה שיש מצוה שנוהג באיזה מקום שיהי' בחו"ל, ה"ז ראי' שהוא בסוג כזה שאינה תלוייה בארץ ובכלל סוג המצוות שנוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וא"כ הו"ל למיחשבי' בהמשנה. [ואפ"ל דהתי' ע"ז הוא דשונה הוא הגזרה דחלה מהגזרה דתרו"מ, דהגזרה דחלה הוא דמכיוון שזהו דומה לחובת הגוף לכן מדרבנן עכ"פ היא בגדר חובת הגוף, משא"כ בתרו"מ שגם מדרבנן אי"ז בגדר חובת הגוף, דהרי הגזרה הוא רק במקומות הקרובים, וא"כ הוי הגזרה רק אטו א"י (ולהעיר מהמבואר בכ"מ שני אופני גזרות דרבנן עי' בלקו"ש חי"ד פר' ואתחנן לענין מלאכות שבת, ובכ"מ).]