איתא בגמ' ב"ב כח, א-ב: "אמר ר' יוחנן ... מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד וכו' אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה אלמה תנן וכו'".

ועי' ברבינו יונה ד"ה אלא מעתה שהקשה מהמשנה בדף מא, א, וז"ל: "והא קא מפרש ואזיל בסופא דמתני' חזקה שאין עמה טענה מאי היא, דקתני, מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר שלא אמר לי אדם מעולם - אינה חזקה. וכיון דזה אמר שלא אמר וכו' הרי הודה שאינה שלו ושאין מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה". עכ"ל.

ועוד הקשה שם, דבגמ' לקמן דף מא, א מקשים על הדין של המשנה ד"חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה" - פשיטא. ולכאורה, כיון שבסוגיין (כח, ב) יש הו"א שחזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה והגמ' הוצרכה ליישב זאת, א"כ איך הגמ' מקשה לקמן פשיטא - הרי אי"ז פשוט? [וכשי' רבינו יונה אשר רבנן דלקמן לא מובאים במשנה, והתנא של המשנה משור המועד יליף].

וע"כ רבינו יונה מסביר את המשנה בדף מא, א באופן אחר. שהפי' בהרישא דמתני' שם הוא ש"חזקה שאין עמו טענה" - היינו, שאינו אומר כלום. ואח"כ בא הסיפא ש"לא אמר לי דבר מעולם", עיי"ש.

וא"כ, קושיית הגמ' כאן היא רק על הרישא דמתני' כשאינו אומר כלום - דלמה מוציאים ממנו הרי הוא מוחזק ע"י ג' האכילות. ואילו קושיית הגמ' לקמן - פשיטא - היא על הסיפא של המשנה "שלא אמר לי אדם דבר מעולם". וע"ז מתרצים בגמ' "מהו דתימא וכו'", עיי"ש.

אמנם, בהמשך (בד"ה 'ופרקינן') מביא רבינו יונה ביאור אחר בקושיית הגמ' בסוגיין. דהנה על קושיית הגמ' הנ"ל ד"חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה" הוא פשוט - מתרץ בגמ': "מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס, והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך. הלכך לימה ליה אנן דלמא שטרא הוה לי' ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל".

ועפ"ז מבאר שקושית הגמ' בסוגיין היא שהמחזיק אכן טוען ד"לא אמר לי' וכו'", אלא דמספקא לן מה כוונתו: האם הוא מודה שאין לו קנין, או שבאמת הוא כן קנה והיה לי' שטר ואירכס ומתיירא שיאמרו לו אחוי שטרך. ולכן כיון שהקרקע נפקא ליה מרשות המוכר וקם לי' ברשות לוקח - א"כ המערער הוא המוציא ולא מוציאים מספק. עכת"ד.

והנה, לכאורה לפי ביאור זה, הדרא קושיא השני' (שהקשה לעיל) לדוכתא - מהי קושית הגמ' לקמן פשיטא, הרי מוכח מסוגיין שאינו פשוט?! דבשלמא לפי הביאור הראשון ברבינו יונה שחזקה שאין עמה טענה פי' הוא שאינו אומר כלום וקושיית הגמ' שם היא על הסיפא - מובן, אבל יקשה לפי הביאור השני כנ"ל?

וי"ל בפשטות דלפי הביאור השני הנה קושיית הגמ' בסוגיין תלוי' על תירוץ הגמ' שם בדף מא, א: "מהו דתימא וכו' שטרא הוה לי' ואירכס וכו'". וא"כ כיון שהמקשן שם לא ידע את תירוץ הגמ' ממילא גם לא ידע את קושיית הגמ' בסוגיין וההו"א שאינה חזקה, ולכן הקשה "פשיטא". משא"כ לפי הביאור הראשון, שקושיית הגמ' בפרקין לא מגיע דווקא אחרי תירוץ הגמ' דלקמן - ע"כ צ"ל הסבר אחר במשנה בדף מא, א והגמ' בסוגיין לא מדברת אלא על הרישא, דאינו אומר כלום.