תלמיד בישיבה
איתא בפסחים (כב, א): תניא שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו. (ומזה מוכיח בגמ' דגיה"נ מותר בהנאה).
ומקשה בתוס' מהא דשנינו בפ"ק דמס' ע"ז דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם.
ומתרץ בתוס': וי"ל דהא אמר התם אם היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו (שהרי נהנה מזה שנותנו להגוי).
שיטת הרמב"ם ב"שכנו ומכירו"
והנה הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"י ה"ד) כותב דאסור לתת לעכו"ם מתנת חנם כו'. ומשמיט כל הענין דמותר ב"שכנו ומכירו".
ובס' 'מרכבת המשנה' (לר"א אלפאנדרי) על הרמב"ם שם מבאר דמזה שמשמיט הרמב"ם דין דשכנו ומכירו מותר, אכן מוכח משמע דלשיטת הרמב"ם גם בשכנו ומכירו אסור לתת מתנה משום לא תחנם.
והנה לכאו' יפלא דלכאו' הענין דשכנו ומכירו מותר (שהובא בתוס' כאן) מקורו הוא תוספתא מפורשת (ע"ז פ"ג) "במה דברים אמורים בזמן שאינו מכירו כו' אבל אם היה שכנו או אוהבו ה"ז מותר שאינו אלא כמוכרו".
דרך חדש בשיטת הרמב"ם
ואולי יש לבאר כ"ז באופן חדש (ולע"ע לא מצאתי זה במפרשים וצ"ע).
כי הנה ברמב"ן במס' ע"ז (יג, א) כתב בענין להשאיל ולפרוע כו' לעכו"ם ביום אידם: "ומסתברא דמשום איבה שרי". ומביא ע"ז ברמב"ן כמה ראיות מגמ' דכשיש קטטה מותר ומביא גם ראי' מהתוספתא "וכן במה שדרשו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שנו בתוספתא בד"א בגוי שאינו מכירו כו' אבל אם הי' אוהבו או שכנו ה"ז מותר שאינו אלא כמוכרו לו", ע"כ.
ונראה שהרמב"ן לומד דטעם התוספתא דמותר לתת מתנת חנם לגוי אוהבו ומכירו שהוא משום דרכי שלום.
[ומ"ש בתוספתא "שאינו אלא כמוכרו לו". י"ל דהדרכי שלום היא ההנאה (ועי' בתוס' ע"ז ד"כ ע"א: "דדרכי שלום אין זו מתנת חנם" ולכאו' מהו מסיבה דא"ז מתנה אלא כמכירה דמותר אלא) דמצד הנאת ה"דרכי שלום" על כן הוי "כמכירה" ואינו מתנת חנם. וגם יש לפרש דברי הרמב"ן דהלא בכלל בכמה דינים מתנה אינה כמכר, ורק כאן לגבי לא תחנם מחשיב בתוספתא מתנה "כמוכרו לו" ועכצ"ל שהוא משום היתר דדרכי שלום ע"כ הנתינה לשכנו ומכירו חשבינן כאן מתנה כמכר].
וכמו"כ מצינו במק"א בהברייתא בפ' הניזקין (סא, א) בדין דמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל, ושואל ע"ז בתוס' (בעירובין סד, ב ובמס' ע"ז) דהרי אסור לתת להם מתנת חנם, ומתרץ בתוס' "דמפני דרכי שלום מותר". וזהו לכאו' כמ"ש הרמב"ן בדין דשכנו ומכירו.
שיטת הרמב"ם במפרנסין עניי עכו"ם
והנה ברמב"ם הל' מתנות עניים (פ"א ה"ט) כתב: "ואעפ"כ אין מונעין עניי גוים ממתנות אלו אלא הם באים בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום". וכן להלן (בפ"ז) כתב הרמב"ם "מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום".
וברדב"ז (לפ"א שם) כתב: בפ' הניזקין כו' ומסתברא שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהם באים בכלל עניי ישראל אבל אם באו בפני עצמן אין כאן דרכי שלום, דהא מצי למימר להו עד שיבואו עניי ישראל והכי משמע מדתני עלה (ברייתא שם) מפרנסין עניי גוים "עם" עניי ישראל וכו' וכן משמע מדברי רבינו כו'. ע"כ.
ובאמת בזה ישנו מחלוקת ראשונים (עיין בב"ח ליו"ד סי' קנא) דלשיטת רש"י (בגיטין סא, א) והרמב"ם הנ"ל ועוד מפרנסין עניי עכו"ם דוקא עם עניי ישראל. אבל הר"ן (פ' הניזקין) והטור לא ס"ל הדיוק ד"עם עניי ישראל" משום דישנו תוספתא בפ' הניזקין שם וירושלמי דכ' "מספידין מתי עכו"ם מפני דרכי שלום" ולא שנו "עם" בכל אלו, ועל כן ס"ל לר"ן וטור דמפרנסין עניי עכו"ם גם אם הם באים לחוד.
ויוצא דלשיטת הרמב"ם מחולקים הברייתא בפ' הניזקין דס"ל דמפרנסין אותם דוקא עם עניי ישראל, עם התוספתא וירושלמי דס"ל אפילו בלי עניי ישראל.
ועפי"ז י"ל דבר חדש, דהרמב"ם לשיטתי' והתוספתא לשיטתי'. דלשיטת הרמב"ם כל דין דרכי שלום הוא רק כשזה ביחד עם עניי ישראל (שזהו דעת הברייתא בהניזקין שחולק על התוספתא שם), ועל כן משמיט הרמב"ם דין דשכנו ומכירו מותר משום שא"ז עם ישראל ולא שייך דרכי שלום. אולם התוספתא דס"ל דמספידין מתי עכו"ם מפני דרכי שלום (גם בלי ישראל), ע"כ ס"ל גם בדין לא תחנם שבשכנו ומכירו מותר מפני דרכי שלום.
[ועיין בלקו"ש חי"א ע' 117-118 (הובא בס' כללי הרמב"ם) שמביא מס' 'יד מלאכי' דכאשר יש פלוגתת ירושלמי ותוספתא - פוסק הרמב"ם כירושלמי וכ"ש כשיש בבלי]
(ומה שבפי"ד מהל' אבל הי"ב משמיט הרמב"ם "עם" עיין היטב בהרדב"ז שם).
תירוץ שאלת המנ"ח
ועפ"ז יש גם לתרץ שאלת המנ"ח (בפ' ואתחנן) דמקשה על הרמב"ם בפ"י מהל' ע"ז ה"ב, דכתב דאסור לרפאות עכו"ם אפי' בשכר דמשמע שם (מהל' שלפנ"ז) דהוה משום איסור לא תחנם, והלא שכנו ומכירו מותר כמ"ש בתוספתא דע"ז א"כ בשכר הרי נהנה למה אסור לרפאותו? ע"כ.
דלכאו' אין התוספתא סתירה לשיטת הרמב"ם ולכן אין (הכרח) לומר דלפי הרמב"ם שכנו ומכירו מותר ומובן למה אסור לרפאותו אפי' בשכר. ויומתק גם המשך ההלכה דאם "היה מתיירא מהם או שהיה חושש משום איבה - מרפא בשכר" שזהו דרכי שלום ומותר.
Download PDF