בגליון תתפח (ע' 27) הסביר הרב י.ל.ש. שי' הא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אף דחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור. וע"ז הסביר דממון שפיר הוי דבר חמור דאינו נדחה מפני פקי"נ. והביא הגמ' בב"ק, דחשוד להציל עצמו בממון חבירו.

ומביא ג"כ בסיוע לדבריו מה שפסק אדה"ז (הל' גו"ג ס"ב) "ואפי' מי שהוא בסכנת מות וצריך ליטול ממון חברו כדי להציל נפשו ממות לא יטלנו אלא ע"ד לשלם שאע"פ שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פקו"נ חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד אסור להציל עצמו בממון חברו ע"ד להפטר אלא ע"ד לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין...".

הנה אף שהפי' בגמ' יש שרצו ללמוד ממנה, שאסור להציל עצמו אפילו בפקו"נ (ראה אוצר מפרשי התלמוד לב"ק שם). אבל אדמוה"ז אינו הולך בשיטה זו וכמפורש בדבריו, דהא דאסור לגזול משום פקו"נ אדעתא להפטר, הוא משום דאפשר לעשותו אדעתא לשלם, וא"כ אין הכרח של פקו"נ לגזול אדעתא להפטר (עיין אבן האזל - רמב"ם פ"ח מהלכות חובל ומזיק). אבל לו יצוייר שלא שייך שיהי' אדעתא לשלם (כגון גר שאין לו יורשין והוא גוסס), פשוט שגם זה הי' דוחה.