שבת ג, א: "פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב . .". הנה מצינו בסוגין חמש שיטות.

א. רש"י פי' דקאי על עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למגזר דילמא גמר לה. ומפרש הלשון "אתי" לידי חיוב חטאת דר"ל שהוא גזירה על העקירות כיון שיכולים להביא לידי חטאת אם גומר ההנחה ומ"מ גם הנחה בלבד אסור והוא בכלל מתני' "שניהם פטורין" כמ"ש ברש"י לקמן ג, ב ד"ה מבעוד יום כו', וכן משמע במתני' ד"ה ושתים.

ב. ריב"א בתוס' מפרש דחשיב זה שפושט יד לרשות השניה ומוציא או מכניס. וכן הוא בבעל המאור. והלשון "אתי" לידי חטאת ר"ל שהענין העיקרי בהוצאה שמביא לידי חטאת הוא ההעברה מרשות לרשות, ולא הוי גזירה כ"א ביאור גדר ההוצאה.

ג. שיטת "אחרים" בר"ן ורשב"א דקאי על הנחות שהיא המביאה - "אתי" - לידי חטאת כיון שעל ידה נגמרה המלאכה.

ד. רבותיו של רש"י מפרשים דקאי על פשיטת יד לרשות השניה בין מלאה ובין ריקנית. ברם בתוס' הרא"ש ועוד הבינו ששיטה זו היא כשיטת הריב"א. אבל ברמב"ן נקט דלשיטה זו גזרו על פשיטת יד ריקנית גם קודם שמעביר החפץ מרשות לרשות. וצ"ל דסברי דגזרו על פעולות החשובות לההוצאה אע"פ שאינם חלק ממעשה המלאכה של עקירה והנחה.

ה) הרשב"א לפי הבנת השפת אמת סבר דחשיב מלאכות שלימות דהוצאה או הכנסה, ולכן העקירה דבעה"ב וההנחה דעני חשיבא כאחת כיון דעל ידי שניהם נעשה מעשה ההוצאה. וזהו שתים שהן ארבע ר"ל בשתים חייב משום שעשה כל המלאכה בעצמו ויש עוד שתים כשנעשית ע"י שניהם ביחד1. אולם ברשב"א מביא ענין זה בשם בעל המאור, ובגוף דברי הבעה"מ מפורש כהריב"א.

והנה בתוס' ובראשונים נמצאות כמה קושיות על שיטת רש"י ואחרים עי"ש בתוס' ורמב"ן ורשב"א:

א. בתוס' הקשה על רש"י דעקירה בלא הוצאה הוי טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת (כיון שהעני לא עשה כ"א הגבהה ונתנו ליד בעה"ב הפשוטה לחוץ עי' תוס' הרא"ש). וצ"ל דרש"י סבר דכיון שהעקירה היא לצורך הוצאה הוי תורת עקירה עלי' ושפיר יש בזה דררא דחיוב חטאת, ואף שאין בדעתו להוציא החפץ בעצמו כ"א ע"י נתינה ליד בעה"ב והבעה"ב מכניסו ומניחו ברה"י, מ"מ גם זה חשיב עקירה כיון שע"י פעולה זו מתחלת ההוצאה שהחפץ תעבור מרשות אחת לשניה ע"י שניהם. אבל תוס' סבר שאין עלי' תורת עקירה ואינו אלא טלטול בעלמא כיון שאין בדעתו להוציא החפץ בעצמו כשעושה העקירה והוי כדין המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן דפטור כיון שהעקירה ראשונה לא היתה לשם הוצאה כדאיתא לקמן ה, ב)2, ועקירה שייך כשבדעתו להוציאו לרשות השניה אף אם אינו מניחו שם עי' תוצ"ח סי' ט אות י"א. וצריך להבין סברת מחלוקתם.

ב קושית התוס' על רש"י דלפירושו חשיב לבעה"ב ג' יציאות והכנסה א' . . . ומובן דזה קשה גם לשיטת אחרים דקאי על הנחות.

ג. קושית בעל המאור, ולהמהרש"א כ"ה כוונת התוס' (משא"כ להקיקיון דיונה ועוד), למה לי תרתי עקירות בעני . . . וקושיא זו הקשו הראשונים גם על שיטת אחרים.

ד. עוד יש להקשות למה תני מתני' רק פטורי דאתי לידי חיוב חטאת, הרי חשוב יותר למנות הפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת להורות דגם עליהם גזרו לאסור. והרשב"א והר"ן פירשו בשיטת אחרים דהחידוש של המשנה הוא בזה גופא דפטורים על מעשה ההנחה אף שזה מביא לידי חיוב חטאת, ושתים שהן ארבע ר"ל דעל שתים חייבים מה"ת ויש עוד שתים שפטורים עליהם אף שע"י נגמרה המלאכה, ושפיר תני האיסורים דאתי לידי חטאת להורות דגם עליהם פטור. אבל רש"י במתני' פי' שהן ארבע דר"ל שהוסיפו על האיסור דאורייתא עוד איסורים מדרבנן, וא"כ קשה דהו"ל למנות האיסורים דלא אתי לידי חטאת להורות שגם עליהם גזרו.

ונראה דזה תלוי בחקירת האחרונים (ראה אבני נזר או"ח סי' רמה, אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח', תוצאות חיים סי' ז' אות ג' ובכ"מ, לקו"ש חי"ד ואתחנן הע' 73, וראה רידב"ז על הירושלמי פ"א ה"א ד"ה ר' יוסי) בגדר ההוצאה אם העיקר הוא העקירה והנחה או העיקר הוא ההעברה מרשות לרשות, ואם החיוב הוא מצד העקירה והנחה עדיין יש לחקור אם העיקר הוא העקירה או ההנחה.

רש"י סבר העיקר הוא מעשה העקירה והנחה ולכן גם על עקירה בלבד יש "דררא דחיוב חטאת" ולא צריך שיוציא ידו לרשות השניה. וזהו מה שדייק רש"י לכתוב "כגון עקירות שהן תחילת המלאכה" להדגיש שיש על עקירה לבדה גדר מלאכה. וכן כתב רש"י בכתובות לא, א ד"ה "שעקירה צורך הנחה ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה". וראה תוצ"ח סי' ז' אות ד'.

וראה עירובין צט, א דהעומד ברה"י ופשט ידו לרה"ר והגביה חפץ והעבירו ד' אמות ברה"ר והניחו שם ברה"ר דחייב, ורש"י שם פי' "דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו, לא אמרינן העברת דרך מקום פטור הוא, אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ד' והניחו לסוף ד' ". הרי לפניך דלשיטת רש"י לא נוגע שיהי' ההעברה בתוך ד' אמות שברה"ר אלא בתר עקירה והנחה אזלינן וכשהן נעשו ברה"ר חשיב מלאכה. אולם שם מדובר לשיטת רבא דהמעביר מתחילת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו דחייב, ואולי החולקים על רבא וסב"ל דצריך העברת ד' אמות למטה מי' היינו משום דסב"ל דגוף ההעברה גורם החיוב ולא רק העקירה וההנחה. ומ"מ י"ל לרש"י אשר לכו"ע העקירה והנחה גורמים החיוב רק שהחולקים על רבא סברי דצריך גם שיהי' ההעברה במקום החיוב בנוסף להחיוב מצד העקירה והנחה. ולהעיר מהגר"ח (סטנסיל) שמחלק דבהעברת ד' אמות גוף ההעברה גורם החיוב משא"כ בהעברה מרה"י לרה"ר ואכ"מ.

ותוס' הולך לשיטתו דהעיקר בהוצאה הוא ההעברה מרשות לרשות כמ"ש לעיל בארוכה, ולכן הקשו דעקירה בעלמא בלי פשיטת יד לרשות השניה הוי טלטול בעלמא ואין בו "דררא דחיוב חטאת". וזהו גם הטעם שפירשו דאתי לידי חיוב חטאת היינו זה שפשט ידו לרשות השניה לעשות מעשה ההעברה מרשות לרשות כיון שמעשה זו דווקא היא המביאה לידי החיוב חטאת והוי עיקר ההוצאה.

ובזה מובן גם מה שהקשו דלרש"י יש לבעה"ב ג' יציאות והכנסה א' כו', דלרש"י י"ל דאין נוגע כ"כ שיהי' הוצאה והכנסה בהדין דרבנן בצורה דומה לההוצאה והכנסה כמו בדין דאורייתא, כיון דסבר דהעיקר הוא מעשה העקירה והנחה ולא ההוצאה והכנסה. וגם בהדין דאורייתא מעשה העקירה עיקר, ולכן כשהוסיפו עליהם עוד שתים מדרבנן הוא בצורה של עקירה לבדה כעין דאורייתא שהעיקר היא העקירה.

ועד"ז י"ל בשיטת אחרים דהם סברי שעיקר ההוצאה היא ההנחה כיון שהיא מביאה לידי חיוב חטאת, ולכן גם להם לא איכפת להו שיש ג' הוצאות והכנסה אחת כו', דלשיטתם גם בהדין דאורייתא העיקר היא ההנחה לכן גם בהדרבנן שהיא כעין דאורייתא מיירי בהנחה לבדה.

אבל תוס' דסברי שעיקר ההוצאה היא העברה מרשות לרשות ניחא להו יותר לפרש שהשתים דרבנן הוי בצורה של העברה מרשות לרשות והיינו פשיטת יד לצורך הוצאה ופשיטת יד לצורך הכנסה, והי' קשה להם לפרש כרש"י ג' הוצאות והכנסה אחת כו' כנ"ל.

שיטת התוס'

אמנם יש לעי' בשיטת התוס' דפירשו דאתי לידי חיוב חטאת קאי על פשיטות יד להוציא או להכניס, דמזה מוכח דסברי דעיקר גדר ההוצאה הוא ההעברה מרשות לרשות כנ"ל. ולכאו' קשה דבתוס' שלאחר זה בד"ה שניהם . . פירשו דקושית הגמ' הא איתעבידא מלאכה מבינייהו היינו שהעושה ההנחה צ"ל חייב כיון שע"י נגמרה המלאכה, ומשמע מזה שההנחה עיקר דהרי אם עקר והוציא בלי הנחה כתבו שאין סברא שיתחייב חטאת.

אכן מאד מדויקת בזה שיטת האחרים המובאת בראשונים דאתי לידי חיוב חטאת קאי על הנחות, דמזה מובן שגם השאלה הבאה בהמשך לזה "והא איתעבידת מלאכה מבינייהו" היא שיתחייב המניח כיון שע"י נגמרה המלאכה, ועי' ברשב"א שזהו החידוש של מתני' שאף דהמניח "אתי לידי חטאת" מ"מ פטור, אבל שיטת התוס' צ"ע.

ועוד צ"ע דלקמן צג, א כתבו התוס' (ד"ה חד) דבלי הלימוד הו"א שהעוקר והוציא יהי' חייב אע"פ שלא הניח דעל הוצאה והכנסה קפיד רחמנא עי"ש, וכאן כתבו התוס' דאין סברא לומר שהעושה עקירה לבדה יתחייב (ומיירי אף באופן שעקר וגם הוציא).

ויובן כ"ז בהקדים שיש לחקור בכוונת התוס' (ד"ה שניהם) דפריך שיתחייב המניח "לפי שעל ידו נגמרה המלאכה". דיש לפרש דהכוונה היא לכל ההנחות דמתני' היינו גם היכא שהעני פשט ידו לפנים ובעה"ב נטל מתוכה והניח דאזי הבעה"ב עשה הנחה לבד ולא העביר מרשות לרשות דגם בכה"ג הו"א שהוא חייב משום דע"י נגמרה המלאכה, דכן היא שיטת האחרים דעל כל ההנחות נאמר דאתי לידי חיוב חטאת ועל כולן יש להקשות שע"י נגמרה המלאכה, וכן נקט הפנ"י בשיטת התוס'. או דילמא דהכוונה היא הנחה דאתי לידי חיוב חטאת היינו הנחה הבאה לאחר שהביא את החפץ לרשות השני' דאזי יש סברא לומר שיתחייב כיון שהוציא וגם הניח, וכן נקט המהרש"א בתוס'.

ונראה דפשטות לשון התוס' היא כאופן הב', דכתבו שקושית הגמ' היא דווקא לאחר המסקנא דחשיב פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ועל זה גופא הקשו דבאלו הפטורים הי' צ"ל חייב זה שעשה ההנחה כיון דע"י נגמרה המלאכה, ר"ל דרק אלו שבהן עשה ההעברה לרשות השני' ואתי לידי חטאת כמ"ש התוס' בהדיבור הקודם, בהן גופא צ"ל חייב אם עשה הנחה.

ועפ"ז מיושב שיטת התוס' דסברי בכל הסוגיא דגדר ההוצאה הוא ההעברה מרשות לרשות כנ"ל בארוכה, וגם כאן כשהקשו דהמניח צ"ל חייב היינו כשמניח לאחר שהעביר לרשות השני'.

ומה שתוס' כאן תפסו שצריך הלימוד לפטור המניח דלא כתוס' לקמן צג, י"ל דשתיהן הן אמת וצריך ריבוי ללמוד שהמניח פטור אף שע"י נגמרה המלאכה כמ"ש תוס' כאן, וגם צריך ריבוי ללמוד שהעוקר ולא הניח פטור אף שעשה עיקר ההוצאה והושיט החפץ לרשות השני' כמ"ש תוס' לקמן.

דהלימוד שם הוא על עיקר דין הוצאה דצריך עקירה והנחה בכדי להתחייב, ובלי הלימוד הו"א דעוקר והוציא ג"כ חשוב הוצאה ולא צריך הנחה כלל. אבל גם לאחר דילפינן דהוצאה צריך עקירה והנחה עדיין יש סברא לומר דאם ההוצאה נעשית ע"י שניהם ג"כ חייב אף שאחד עשה עקירה והשני הנחה מ"מ סוכ"ס בין שניהם יש עקירה והנחה ואין חסרון בעיקר ההוצאה וממילא יש לחייב המניח כיון שע"י נגמרה המלאכה, ולכן צריך לרבות שגם כשהמלאכה נעשית ע"י שניהם פטור.

ונראה דהסברא של "איתעבידא מלאכה מבינייהו" הוא שמצטרפין העקירה של הראשון לההנחה של השני ונחשב כאילו הוא עשה גם העקירה כיון שע"י נגמרה המלאכה. ובפרט לפי המבואר בלקו"ש חי"א עמ' 842 שגדר ההוצאה הוא הנפעל ולא מעשה האדם הפועל ומביא ראי' מהוציא חצי גרוגרת ואח"כ עוד חצי גרוגרת שאם קדם והגביה הראשונה פטור (לקמן פ, א), דמוכח מזה דבהוצאה לא נוגע כ"כ שהאדם יעשה מעשה ההוצאה בשלימותה כ"א שתיעשה הפעולה עי"ש. וגם כאן כשעשה ההנחה נעשתה ונפעלה ההוצאה על ידו ונחשב כאילו עשה הכל. (ולפ"ז אם העני עקר בחול ונתנו לבעה"ב והוא הניח בשבת פשוט שלא יתחייב עליו אף שעשה ההנחה משום דא"א לצרף העקירה שנעשתה בחול לההנחה שנעשתה בשבת ולא נגמרה כאן שום מלאכה ע"י הנחתו.)

ולפכ"ז י"ל דהתוס' בסוגיין סבר דבסוגיא דידן כבר ידעו מהריבוי (דתוס' לקמן צג) דצריך הן עקירה והן הנחה בהוצאה כמפורש ברישא דמתני' פשט העני . . ונתן לתוך ידו של בעה"ב חייב דצריך שהעני יעשה הן העקירה והן ההנחה, ולכן הי' פשוט לתוס' דבסוגין אין לחייב זה שעשה העקירה לבדה. וקושית הגמ' היתה דאתעבידא מלאכה "מבינייהו" היינו שיש כאן מלאכה בשלימות כיון שבין שניהם ישנו עקירה והנחה ויש לצרף מעשה שני האנשים להחשב כמלאכה אחת, ולזאת פירשו התוס' שזה שייך לומר רק על זה שעשה ההנחה כיון שעל ידו "נגמרה המלאכה" היינו שישנו הגמר של כל המלאכה על ידי פעולתו)3.

וע"פ המבואר לעיל דתוס' מיירי במניח שעשה גם ההעברה לרשות השני' כבמהרש"א, י"ל דדוקא כשהמניח עשה עיקר ההוצאה דהיינו ההעברה מרשות לרשות אמרינן דמצטרף העקירה של הראשון להנחתו להחשב כאילו עשה הכל משא"כ אם הראשון שעשה העקירה עשה גם ההוצאה לא אמרינן שמצטרף מעשיו להעושה ההנחה כיון שהנחה בלבד לא חשוב כ"כ שהכל יצטרף אליו כיון שעיקר ההוצאה נעשה ע"י הראשון.

ועכשיו נבוא לפרש למה נקט המשנה למנות פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ולא נקט פטורי דלא אתי לידי חטאת דהוי חידוש יותר גדול. וי"ל לשיטת רש"י דעיקר הגזירה היתה על העקירות כיון דבכה"ג קרוב מאד לבא לידי חטאת כמ"ש רש"י "דילמא גמר לה", אמנם כשגזרו על העקירות נכלל בגזירה גם הנחות ואסרו לעשות מקצת הוצאה - עקירה או הנחה - שמא יבא לעשות בפעם הבא כל המלאכה בעצמו עי' לקו"ש חי"ד פ' ואתחנן הע' 22, ולזאת נקטו העקירות דאתי לידי חטאת כיון שהן עיקר סיבת הגזירה.

ברם יש לעי' בשיטת התוס' בזה, דנראה שאין לפרש בתוס' דנקט פטורי דאתי לידי חטאת להורות החידוש שפטורים על אלו אף שיש סברא לומר שחייבים עליהם חטאת כמ"ש הרשב"א בשיטת אחרים, דהרי לתוס' גם עקירות הן בכלל אלו דאתי לידי חטאת (כשעקר ופשט לרשות השני') אף שאין סברא לומר שיהי' חייב על עקירה בלבד לפי התוס' בסוגין.

וצ"ל דתוס' ג"כ מפרשי דנקט חיובי דאתי לידי חטאת משום שהן עיקר סיבת הגזירה, דאם יהי' מותר להוציא בלי הנחה יבא להוציא ולהניח, וכשגזרו ע"ז כללו כל ענין של מקצת הוצאה אף שאינו בציור של אתי לידי חטאת (ע"ד רש"י).

ישוב הקושיות

והנה על קושית בעל המאור, שהקשה דלרש"י למה צריך שתי עקירות בעני כו', תירץ הרשב"א - "כיון שהן משתנות זו מזו, שהאחת עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל, אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי".

ולכאו' עדיין קשה דליתני עקירה בלי הכנסה והוי ידעינן דכל שכן אם עקר וגם הכניס דבודאי גם בכה"ג אסור.

ונראה דאם הוי תני אוקימתא דעקר ולא הכניס הוי אמינא דדווקא בכה"ג אסור מפני שיש בו חומרא דליכא באוקימתא דעקר והכניס. והוא ע"פ דברי הגמ' לקמן ג, ב אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י לא כרה"ר מידו של עני . . , ופרש"י "ממתניתן דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה . . כרה"י לא דמיא מידו דבעה"ב . . דקתני נטל העני מתוכה פטור". הרי לפניך דאם לא מתניתן הו"א דידו בתר גופו גרירא וכשבעה"ב העומד ברה"י פושט ידו לרה"ר הוי אמינא שידו יהי' נחשב כרשות היחיד כיון שהיד נגרר אחר הגוף העומד ברה"י, וא"כ כשהעני נותנו לתוך ידו של בעה"ב הפשוטה לחוץ הוי כאילו עשה הנחה ברה"י. ומתני' קמ"ל דידו לא נזרקת אחר גופו להיות כרה"י ולכן העני פטור.

ברם אי הוי תני מתני' רק אוקימתא זו הו"א דדווקא בזה פטור אבל אסור אבל כשעקר והכניס אין טעם כ"כ לאסור. דהרי באוקימתא דעקר ולא הכניס, העני עושה עקירה ברה"ר ונותן לתוך ידו של בעה"ב הפשוטה לחוץ היינו שעושה גם ההנחה, והו"א דבזה אסרו חכמים וגזרו שיהי' היד נגרר אחר הגוף להחשב כהנחה ברה"י. אבל בעקר והכניס, הבעה"ב לוקחו מתוך ידו של עני ומניחו בפנים נמצא דהעני לא עשה כ"א העקירה לבדה, והו"א דלא גזרו שיהי' בזה דין מלאכת הוצאה אפי' מדרבנן ודו"ק.

ועוד י"ל (ע"ד הפלפול) בהקדים קושית האחרונים (פמ"ג בפתיחה כוללת ח"א ס"ה ובפתיחה להל' שבת, שפת אמת, רש"ש) דלכאו' עקירה בלא הנחה הי' צ"ל אסור מדין חצי שיעור.

ובלקו"ש (ח"ז פ' מצורע וחי"ד פ' ואתחנן) מבאר דגדר חצי שיעור הוא כשיש בהמקצת אותו איכות שיש בשיעור שלם כגון חצי זית נבילה אסורה מה"ת מפני שיש בה אותה איכות של כזית מנבילה, וענין השיעור אינו מוסיף אלא בכמות האיסור להתחייב בעונשי התורה, אבל בעקירה בלי הנחה אין כאן איכות איסור ההוצאה והוי חצי מלאכה ולא חצי שיעור. וזה יהי' תלוי בטעמא דחצי שיעור והפירוש של "חזי לאצטרופי", דיש לומר שהוא גזירה שהתורה אסרה חצי שיעור שמא יבא לעשות שיעור שלם ואזי "חזי לאצטרופי" ר"ל שהחצי שיעור ראוי להצטרף לעוד חצי ואסור לאכול החצי הראשון גזירה שמא יבא לאכול החצי השני שמצטרף אליו, או דילמא החצי שיעור אסור מפני שיש בו איכות האיסור של שיעור שלם וענין השיעור נוגע רק להעונש ולא לעצם האיסור ואזי "חזי לאיצטרופי" ר"ל שכיון שהחצי הראשון מצטרף לחצי השני להענש עליו הר"ז הוכחה שגם בחצי הראשון יש אותו איכות של איסור שישנו בהשיעור השלם ועי' בפמ"ג פתיחה להל' בשר בחלב ובלקו"ש שם בארוכה.

ולפ"ז י"ל דאם הי' כתוב רק דין עקירה בלא הכנסה הו"א דכשעושה גם ההכנסה שיהי' אסור מה"ת ( - לא רק פטור אבל אסור מדרבנן) מדין חצי שיעור כיון שעשה גם מעשה ההעברה מרשות הרבים לרה"י וישנו איכות ענין ההוצאה אף שחסר אצלו ההנחה ברה"י.

ואכן יתירה מזו כתוב בתוס' לקמן צג, א ד"ה חד כו' דס"ד לומר דזה עוקר וזה מניח שהוא חייב על עקירה לבד משום "אהכנסה והוצאה קפיד רחמנא וליחייב בלי הנחה" עי"ש. והו"א דגם לאחר שנתרבה דצריך גם הנחה, דזה רק תנאי בשלימות המלאכה כדי להתחייב עליו כענין כמות השיעור בשאר איסורים, אבל גם כשלא עשה ההנחה הו"א דכשעקר והכניס עדיין יש בזה איסור תורה מדין חצי שיעור דעל "הכנסה והוצאה קפיד רחמנא".

ולזאת הוצרך מתני' להביא גם דין עקר והכניס להורות לנו דגם בכה"ג הוי רק איסור דרבנן והוא פטור אבל אסור כשאר אוקימתות דמתני'. ולפ"ז צ"ל דלאחר שנתרבה שצריך גם הנחה היינו משום דבלי הנחה הוי חסרון באיכות ההוצאה והוי חצי מלאכה ולא רק חצי שיעור.