א. ברפ"ק דגיטין (ב, ב) כתבו התוס' ד"ה מאי בינייהו בא"ד וז"ל: "והא דלא קאמר גט מקויים איכא בינייהו משום דהוי בכלל דאתיוהו בי תרי דדמי למקויים".

והנה לכאורה משמע מהתוס' דבגט מקויים אצ"ל בפ"נ לרבא דכיון דמקויים תו לא מהני ערעור הבעל ורק לרבה דחיישינן דלא נכתב לשמה צ"ל בפ"נ.

והקשו המפרשים דהא בתוד"ה עד ודיין מצטרפין (כתובות כא, א) מבואר, דאף אם יש הנפק על הגט ע"כ אפשר לטעון מזוייף ולהצריך קיום או על השטר או על ההנפק, וא"כ מפני מה אצ"ל בפ"נ כשהגט מקויים הא אכתי יכול הבעל לערער.

ושמעתי שאפשר לתרץ בב' אופנים; א) שאף שהבעל יכול לערער, מ"מ מכיון שכל זמן שהבעל לא מערער מקרי הגט מקויים, לכן אין צ"ל בפ"נ והיינו דתקנת אמירת בפ"נ היתה דא"א למסור גט שאינו מקויים (מחמת החשש דערעור הבעל), אבל בגט מקויים לא תקנו תקנה זו.

ב) או י"ל באופן מחודש, דבגט לא אהני ערעור הבעל על הקיום [והיינו עפ"י היסוד של הגרי"ז בביאור שיטת הר"ן והרמב"ן בהא דלא טענינן מזויף על גט שביד האשה "דאין האשה ממונו של בעל" דכח הערעור של הבעל בהגט הוא משום שהוא "בעל השטר" ולא משום שהוא בעל דבר, וא"כ בשלמא על הגט עצמו הוא נקרא בעל השטר, אבל לערער על הקיום זהו רק בכח "בעל דבר" ובגט אינו בעל דבר. וכבר דחו הביאור הנ"ל דהא תוס' ס"ל דהא דלא טענינן מזויף על גט הוא דמשום עיגונא אקילו בי' רבנן ולא כההסבר דלא "טענינן" אלא בשביל בעל דבר ולא בשביל בעל השטר וע"כ מוכח דס"ל לתוס' דבעל שפיר מקרי בעל דבר. וכידוע].

ב. והנה בשו"ע אה"ע ססקמ"ב כותב הרמ"א: "יש אומרים דאם הביא השליח הגט מקויים בחותמיו, אף על פי שאין מכירין חתימות דייני הקיום, מכל מקום במקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו, אע"פ שלא אמר השליח: בפני נכתב ובפני נחתם, הואיל ואי אפשר להחזיר ולומר, יש לסמוך על החתימות, דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי (בית יוסף בשם רבינו שמשון ב"ר צמח)". עכ"ל.

ובביאור הגר"א שם (ס"ק נ"ט) כתב ע"ז וז"ל: "י"א כו' דמן התורה כו' כמ"ש ג, א, ולא גרע גט מקויים שלא נתקיים בחתימות ובפ"נ ובפ"נ, דהקילו שם משום עיגונא שם, ועי' תוס' כתובות קא, א, ד"ה עד וכו' בשם הירושלמי דבפרוזבול הקילו ג"כ בזה". עכ"ל.

והנה לכאורה מפשטות לשון ביאור הגר"א "ולא גרע גט מקויים שלא נתקיים בחתימות ובפ"נ ובפ"נ דהקילו שם משום עיגונא" משמע דהכוונה בהרמ"א הוא דבגט שיש עליו קיום (הנפק) לא יועיל ערעור הבעל דמדמה את זה לנאמנות השליח דבפ"נ ובפ"נ, והיינו כמו דמשום עיגונא אקילו רבנן והאמינו בפ"נ ושוב לא מהני ערעור הבעל כמו"כ משום עיגונא הקילו ולא מהני ערעור על קיום הגט, והיינו דאף דבשאר שטרות אפילו אם יש ע"ז קיום שייך ערעור שהקיום עצמו מזויף כנ"ל מתוד"ה עד (כתובות שם), בגט שאני דמשום עיגונא אקילו בה רבנן ולא מהני ערעור הבעל על הקיום, וכן משמע מה שמדמה הדין לפרוזבול שג"כ לא מהני ערעור הלוה להצריך קיום על הפרוזבול (עיי"ש בתוס' הנ"ל). בקיצור מהגר"א נראה דהגט שיש עליו הנפק לא מהני ערעור הבעל להצריכו קיום.

אבל לכאורה צ"ע בזה דאי נקטינן דזהו כוונת הרמ"א דבגט מקוים לא מהני ערעור וא"כ כשהשליח הביא גט מקויים הרי הביא גט כזה שלא שייך לערער עליו וא"כ זה לא גרוע מבפ"נ שג"כ פועל שא"א לערער וא"כ למה דוקא "במקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו".

וגם צ"ב לפ"ז סיפא דהרמ"א "ויש לסמוך על החתימות דמה"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד" ואם מדובר בשטר כזה שלא יועיל ע"ז שום ערעור לא גרע מגט בא"י שאין ע"ז שום קיום כלל.

ולכאורה הכוונה ב"ויש לסמוך על החתימות" היינו אף דשייך ע"ז ערעור אם הבעל יערער אבל כ"ז שלא ערער הבעל הרי יש לנו "חתימות" שהשטר מקויים וא"כ מתקיים תקנת החכמים לקיים גט שבא מחו"ל לפני שנערער וכנ"ל באופן הא' בפי' התוס'.