א. גרסינן בגמרא כתובות (כב, א) "א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש אסרה הזה התירה. ל"ל קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה, אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש וכו'".

ויעויין בגליון הש"ס להגרעק"א, אשר על קושיית הגמרא "ל"ל קרא סברא היא" שציין לעוד שני מקומות בש"ס: ב"ק מו, ב; ונדה כה, א.

ובפשוטו כוונתו בב' ציונים אלה להצביע על עוד ב' מקומות בש"ס שמצינו יסוד זה דדבר הנלמד מסברא ל"צ לזה מקור בקרא;

דז"ל הגמרא בב"ק (שם), "א"ר שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש עליהם, יגיש ראיה עליהם. מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, אלא קרא לכדר"נ אמר רבה בר אבוה..מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש עליהם, יגיש דבריו אליהם וכו'".

ובמסכת נדה (שם) מביאה הגמרא פלוגתת התנאים בענין "המפלת שפיר שאינו מרוקם", דר' יהושע אומר דנחשב כולד וחכ"א שאינו ולד. ודנה הגמרא האם פלוגתתם הוה בשפיר צלול (מלא מים צלולין דליכא להסתפק דאולי ולד הי' שם ונימוח), או בעכור (דאיכא להסתפק בהנ"ל). ובהמשך הגמרא איתא "מיתיבי את זו דרש ר' יהושע בן חנניה ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא א"כ נוצר, אלמא בעור תליא מילתא, ל"ש עכור ול"ש צלול. אי אמרת בשלמא בצלול מחלוקת היינו דאיצטריך קרא, אלא אי אמרת בעכור מחלוקת ל"ל קרא סברא בעלמא הוא, אלא ש"מ בצלול מחלוקת, ש"מ".

ועכ"פ נמצא דבכל הני סוגיות מבואר יסוד זה דדבר שיכולים לדעת מסברא לא צריכים לימוד ע"ז מה"ת.

ב. אמנם אואפ"ל דקיים קשר עמוק יותר בין הני סוגיות, באופן שע"י הציון להסוגיות בב"ק ובנדה מתחדשת ביאור עמוק ושונה בפירוש סוגיא דידן, וכמשי"ת.

דהנה לפי פשטות סוגיא דידן נמצא דדברי רב אסי - דהמקור להפשא"ס הוא מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה - נדחו לגמרי, והדין דהפשא"ס נלמד מסברא לחוד ואילו מהפסוק לומדים דבר אחר.

אמנם אולי אפשר לבאר הענין באו"א; דאכן ישנה 'דרגא' בהפשא"ס שיכולים ללמוד מסברא לבד, אמנם ישנה 'דרגא' בהפשא"ס שבאמת צריכים לזה פסוק, ומצד דרגא זו השניה אכן לומדים דין הפשא"ס מפסוק זה דאת בתי נתתי. וכ"ז מונח בדרשת רב הונא אמר רב בפסוק זה כדלקמן.

ובהקדם העיון בב' הציונים דלעיל;

ג. בהסוגיא דנדה מבואר, דהא דסב"ל לרבי יהושע דהמפלת שפיר הוה כולד, מדובר גם בשפיר צלול, דאם כוונתו הי' רק לשפיר עכור לא הי' צריך לקרא והי' מספיק לזה סברא לחוד.

אמנם אחרי שכן למד הדין מקרא, מובן לכאורה דגם זה דשפיר עכור הוה כולד נכלל בהלימוד מפסוק זה. והיינו דאע"פ דלענין זה לא היו צריכים לפסוק, מ"מ אחרי שכבר ישנה פסוק, שנצרך עבור שפיר צלול, מובן דגם דין שפיר עכור יש ללמוד מהפסוק ולא מסברא גרידא.

ונמצא מובן, דלפועל ישנה לימוד מקרא והוא הוה באמת מקור הדין, ואף דחלק מהדין היו יכולים ללמוד מסברא לחוד, מ"מ מחמת חלקו השני כן נאמרה הדין בתורה, וזה נחשב למקור הדין בכללותו.

ד. והנה לפי פשטות הסוגיא בב"ק נמצא, דדברי רבי שמואל בר נחמני - דהמקור לדין הממע"ה הוא מקרא – נדחו לגמרי, ולמסקנא נלמד דין הממע"ה מסברא לחוד, ואילו הפסוק נדרש לדבר אחר כנ"ל.

אמנם כבר העירו אחרונים מרש"י תמוה במסכת גיטין; דהגמרא שם (מח,ב) מזכירה הדין דהממע"ה, וכתב ע"ז רש"י "ודאורייתא היא בב"ק (מו,ב) מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) יגיש ראיה אליהם". ולכאורה איך כתב רש"י דהוא דין מדאורייתא הנלמד מפסוק זה, אחרי שבסוגיא שם נדחו דברים אלו לגמרי כנ"ל!? (יעויין בפנ"י על הסוגיות בב"ק ובגיטין.)

ובמק"א כתבתי לבאר דאע"פ דדין הממע"ה במובנו הפשוט יש ללמוד מסברא בלבד ולא צריכים לזה מקור מקרא, מ"מ עי"ז שלומדים אותו (גם) מקרא ניתוסף תוקף בהדין עד שיהא קיים גם במקרים כאלו שהסברא לבד לא יספיק, ודבר זה מונח באותה דרשה של "מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה וכו'".

ביאור הדברים:

בפשוטו הרי הסברא של הממע"ה הוא, דאף דאין אנו יודעים אם טענת התובע נכונה היא או לא, מ"מ אין יכולים להוציא מיד המוחזק כל זמן שלא יודעים בבירור שהצדק הוא עם התובע. אמנם אם לומדים הדין מפסוק אז י"ל יתירה מזו, שכל זמן שאין ראיה לתובע אין אנו מסתפקים בדבריו כלל. והיינו, דלא רק שע"י טענתו אין מוצאים (מהנתבע) לפועל, אלא שבכלל לא מקשיבים לטענותיו כ"ז שאין לו ראיה ברורה.

וי"ל שזהו עומק הדין של "אין נזקקין אלא לתובע תחילה" אשר הגמרא למדה מפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם";

דהנה רש"י מבאר (שם) דין זה, שמדובר במקרה שראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בשטר וכיו"ב, ושמעון יש לו טענה שבאמת חייב לו ראובן מנה מצד אחר, וע"ז בא הדין לומר שתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון, ואח"כ דנים בטענותיו של שמעון.

ובהסברת חידוש דין זה נראה לומר (ואולי יתורץ בזה השגותיו של תוספות על רש"י שם), דתלוי בתוקף חזקת המוחזק, דהרי כאן דנים על חזקת ראובן שהוא בעל השטר (ב'חזקת חיוב' עכ"פ), ושמעון בא בטענה ותביעה עליו להוציא מחזקתו (של השטר). וע"ז באה ההלכה ד"אין נזקקין וכו'" ללמד, שבמקום 'חזקה' אין אנו מסתפקים בכלל בטענותיו של שמעון, ולכן ראשית מוציאים הכסף משמעון ונותנים להמוחזק, ורק אח"כ שבים לדון בטענותיו של שמעון.

משא"כ באם הממע"ה הי' משאיר מקום לספק (אלא דלא מוציאים מהמוחזק לפועל כנ"ל), אז הי' מקום לומר שהיות ויש כאן ספק, ולפועל הרי הכסף בידו של שמעון, לא נעשה שום מעשה עד שנברר את הספק.

ונמצא, דאכן זהו הלימוד מ'קרא' - דהממע"ה תקיף כפי אופן הב' הנ"ל, ומבואר לפ"ז כוונת רש"י בגיטין, דהממע"ה הוה אכן דין דאורייתא מיוסד ע"פ זה של "מי בעל דברים יגש אליהם".

ועכ"פ היוצא מכ"ז דגם בהסוגיא בב"ק לא נדחה לגמרי הא דדין הממע"ה נלמד מפסוק, אלא דלדרגא פחותה של הדין לא היו צריכים לפסוק כנ"ל, אמנם אה"נ לפועל כן משתמשים עם פסוק זה גם לענין דין זה כמשנ"ת.

ה. וע"ד כ"ז י"ל גם לענין דין הפשא"ס שנלמד בסוגיין;

דהנה בפשטות לומדים דדין הפשא"ס הוא שכאילו אין לנו ברירה ומוכרחים להאמינו, דממ"נ אם לא נקבל דבריו אז לית לנו מקור לאיסור ג"כ, ובאם מקבלים דבריו ה"ה התיר את עצמו. ובאותיות פשוטות: במקרה של האשה שאמרה דאשת איש הייתי וגרושה אני, אין לנו שום אופן לפסוק שהיא עכשיו א"א, דממ"נ, באם לא מקבלים דבריה אז אינה א"א, ואם כן מקבלים אז כבר הוה גרושה.

אמנם מצינו חידוש גדול בדין הפשא"ס ברש"י לקמן (דף קט, ב) בדין "עשאה סימן לאחר"; דאם מישהו מעורר על שדה שהוא שלו, והמחזיק בה מוציא שטר שהמערער חתם עליו, וכתוב שם ששדה זו הוא של המחזיק, הרי המחזיק זוכה בשדה. אמנם אם המערער אומר שחזר ולקחו מהמחזיק אחרי זמן כתיבת אותה שטר ה"ה נאמנן מדין הפשא"ס מאחר שהוא בעצמו הוא זה שחתם על השטר וא"כ ה"ה נאמן גם לומר שקנהו ממנו מאז.

ולכאורה הרי דין זה תמוה מאוד ואינו מתבאר ע"י ההסברה הנ"ל (הרגילה) בדין הפשא"ס, דהרי כאן הרי ה'אסר' הוא כבר במקומו - בהחתימה שעל השטר - ואח"כ הוא רוצה לפעול ה'היתר' ע"י אמירתו שקנהו אח"כ, ונמצא דאין כאן שום 'הכרח' לקבל דבריו השניים!?

(ואין זה קשור כלל לפלוגתא הידועה באם מהני הפשא"ס אחרי כדי דיבור או לא, דשם הרי לכל הדיעות בשעה שבא להתירו ה"ה אומר שהי' מותר בשעה שאסרו, משא"כ כאן שאומר שאחרי ה'אסר' עשה פעולה חדשה להתירו!)

וע"כ שרש"י למד שישנה עומק אחר לדין הפשא"ס, והוא שמאחר שאנחנו יודעים האיסור ממנו, וכאילו נאמר שהוא 'בעל' האיסור, יש לו גם הנאמנות לומר שהוא ביטל את האיסור אח"כ. וי"ל שזה מיוסד על הנאמנות של 'בעל דבר', שקשור עם הנאמנות של 'בידו' כמבואר בכללי הרא"ש בפרק הניזקין בסוגי הנאמנות של ע"א.

ועפ"ז נראה לומר שכ"ז נלמד מהנאמנות של האב לאסור את בתו הנלמד בסוגיין מפסוק זה של "את בתי נתתי לאיש הזה", וכמבואר בתוספות כאן שהוא מיסוד הנאמנות של 'בידו'.

ונמצא מובן שגם בסוגיין לא נדחה לגמרי סברת רב אסי דהממע"ה נלמד מפסוק זה, אלא דלענין הפשא"ס בדרגתו הפשוטה אכן ל"צ לפסוק, אמנם במקרים שצריכים להנאמנות של 'בידו' עבור הפשא"ס אז באמת צריכים לפסוק זה אשר בה מבואר עומק ותוקף חדש בדין זה.

ואם כנים הדברים נמצא דכל ג' הסוגיות מתבארים באופן דומה; דלא צריכים הפסוק עבור הדין בדרגא הפחותה שלו, אמנם כן משתמשים בהפסוק עבור עומק ותוקף הדין הנצרך במקרים מסויימים. (ודוק בכל זה כי קצרתי).