בבא קמא סה,ב איתיביה ר' חנינא לר' אילעי גנב טלה ונעשה איל כו', ד' וה' כעין שגנב. ובחי' ר' חיים הלוי (הל' גזילה פ"ב הט"ו) מקשה ממתני' לקמן צו,ב גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, דמפורש דבשינוי הטבעי בין נערות לזקנה נעשה שלו ולכן חייב כעין שגזל וא"כ למה יתחייב בד' וה' שהרי שלו הוא שוחט כו' (ואשר לכאו' אין הבדל בין השינוי לזקנה להשינוי מטלה לאיל). ומזה מוכיח הגר"ח שיש ב' דינים, א. דין השבת הגזילה כעין שגזל, ואפי' בשינוי גרוע שוב לא הוי כעין שגזל ואין הגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך דהנגזל יכול לומר שאינו רוצה לקבלו בחזרה אע"פ שהחפץ עדיין שייך להנגזל, וב. דין שינוי קונה בשינוי גמור שעי"ז יוצא לגמרי מרשות הנגזל ואין בידנו לחייבו להחזירו אלא משלם דמים. ור' חנינא סבר דטלה שנעשה איל אף שהגזלן אינו יכול לומר הרי שלך לפניך כמתני' צו,ב דמשלם כשעת הגזילה מ"מ עדיין שייך להנגזל ומשלם ד' וה', עי"ש בארוכה.

יש[1] הרוצים להוכיח שכן הוא גם שיטת אדה"ז (באו"ח סי' תנד ס"ט) בדין מצה גזולה דלא יצא, שכתב "שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל נמצאת שאינו שלו". דלכאו' למה האריך "אם בא הנגזל כו' " ולא כתב בקיצור דלא יצא מפני שאינו שלו שהרי חייב להחזירה. ומזה דייקו שהכל תלוי בהנגזל ודוקא "אם בא הנגזל לתבוע אותו" אזי חייב להחזירה אבל אם לא רוצה לקבלו בחזרה אינו צריך, והוא משום דבאכילת המצה נעשה שינוי ע"י הלעיסה ולכן אף שאינו צריך לקבלו בחזרה מ"מ עדיין הוא של הנגזל כיון שאם "בא הנגזל לתבוע אותו" חייב להחזירה וכדין שינוי גרוע המבואר בחי' הגר"ח. ואדה"ז הוצרך לזה ליישב קושית רע"א בהגהותיו לאו"ח שם דלמה לא קנה המצה בשינוי ע"י לעיסה ואח"כ כשבולעו יקיים המצוה, ולסברת הגר"ח הנ"ל מיושב משום דע"י לעיסה עדיין שם מצה עליו אף דלא הוי כעין שגזל ועדיין שייך להנגזל שהרי "אם בא הנגזל כו' ", ודפח"ח.

אמנם נראה שאינו הכרח שהרי כלשון הזה כתב אדה"ז (בסי' תרמט ס"ד) בדין לולב הגזול שלא נעשה בו שינוי "אם באו הבעלים לתבוע . . " אף דשם לא תלוי בהנגזל שהרי הגזלן יכול להחזירו בעין בעל כרחו של הנגזל, ועי"ש סעי' ה' בדין לולב הגזול שנעשה בו שינוי. ובפשטות אריכות הלשון הוא לומר דאף שהגזלן קנה החפץ להתחייב כשעת הגזילה (עי' אדה"ז הל' גזילה ס"ו) ולהתחייב באונסין, מ"מ החפץ עדיין של הנגזל שהרי "אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה". ועוד דלפי' הנ"ל צ"ל דמדובר דוקא לאחר לעיסה שנעשה בו שינוי ואזי תלוי בהנגזל, אבל פשטות הלשון משמע שמדובר בכל ענין.

ועי' בחלקת יואב (יו"ד סי' ט) שמחדש "היכא שלועס אז החיוב בא רק מכח שניהם הלעיסה והבליעה מטעם דהא דחייב בבליעה הוא מטעם אחשביה, אבל אם לועס באמת אזי גם הלעיסה מן האכילה", ובזה מיישב הקושיא הנ"ל דמדלעסיה קניא כו' שהרי גם בשעת הלעיסה צ"ל מצה ראויה להמצוה וכיון שבשעת הלעיסה היא גזולה היא פסילה, עי"ש בארוכה. ועד"ז מצאתי בשו"ת ארץ צבי (סי' לו) בהגה דאכילה של מצוה צ"ל כשר להמצוה משעת הלקיחה בפיו, ולכן אפי' את"ל דלאחר שלעסיה קניה מ"מ כיון דתחילת האכילה היתה בפסול דגזל שוב לא יצא. ויש לפרש כן גם בדברי אדה"ז. ולהעיר מאדה"ז (סי' תנג ס"ז) "עיקר האכילה הוא הטעם". (ואף דפסק בסי' תעה סכ"ו בלע מצה ולא לעסה יצא, היינו משום שלא הי' חלק מהאכילה בפסול, אבל כשאכל כדרך אכילתו וחלק מהאכילה בפסול הר"ז גרוע. ועי"ש דלכתחלה צריך ללעוס עד שירגיש טעמה).

ובעיקר קושית רע"א אף שהביא שכן הוא גם שיטת הריטב"א (חי' רשב"א בסוכה ) וכ"כ במקו"ח שם, והביאו ראי' מכתובות ל,ב לעסיה קניה כו'. בהגהות ר"ב פרנקל על מקו"ח כתב שיש לפרש הגמ' דלעסיה קניה היינו רק להתחייב בחיובי גזל אבל לא לקנותו שיהי' שלו לגמרי. ועי"ש בחלקת יואב עוד אופנים ליישב הגמ' כתובות הנ"ל.

ועי' יומא פא, א זר שאכל שזפתן של תרומה והקיאן ואכלן אחר כו' השני אין משלם אלא דמי עצים, ובתו"י דלא חזי לאכילה כשהקיאן בפניו. אמנם יש לחלק בין הקיאו לאחר הבליעה שמאוס מאד, להיכא שלעסו ופולטו קודם הבליעה. ונפ"מ היכא שאין להנגזל עוד מצה לקיים המצוה ותובע מהגזלן שיפלטנו בכדי שיוכל לקיים מצות מצה. ועי' בסי' תסא סי"ב דמצה שרויה במים כשר לזקן או חולה כל זמן שלא נימוחה ואם נשרו עד שנתלבנו המים כבר נתבטלו מתורת לחם. ולהעיר משו"ת כתב סופר או"ח סי' צו.