במתניתין (כתובות יח, ב): "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו הרי אלו נאמנים" (במקרה שהשטר לא היה מקויים ע"י כת"י שיצא ממקום אחר וכיו"ב).

וידועים הדברים, שיש ב' אופנים איך לבאר הך נאמנות: א) שהוא מדין מיגו, והיינו דא"א להאמינם בדין עדות דהרי ישנה להגדתם שעל השטר, ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". אלא דמ"מ נאמנים הם מחמת המיגו דלא היו צריכים לקיים השטר בכלל. ב) שהוא מדין עדות, והיינו, דאע"פ דישנו להכלל ד"כיון שהגיד" כנ"ל, מ"מ היות והשטר לא הי' מקויים קודם שהגיעו עדים אלו, והרי הם פסלו אותו באותו "הגדה" שקיימו אותו, לכן, אין השטר נחשב ל"הגדה" כדי שנאמר שאינם יכולים לחזור ולהגיד. וכידוע שזהו פלוגתת הגרעק"א (דסב"ל כאופן הא') והגרש"א (דסב"ל כאופן הב') בסוגיין.

והנה בכלל לומדים דרש"י ותוס' פליגי בהנ"ל: דהגרש"א מייסד שיטתו (אופן הב') על דברי רש"י "כולא חדא הגדה היא וכו'", ולאידך התוס' בהמשך הסוגיא מקשים כמ"פ מדיני מיגו. ואמנם הגרעק"א ביאר כן בדברי התוס' כאן בכ"מ.

אמנם, מדברי מהרש"א ומהרמ"ש על הסוגיא, מוכח, דלמדו בשיטת התוס' (ג"כ) כאופן השני הנ"ל; דהרי בביאור קו' התוס' בד"ה "הרי אלו נאמנין", כתב רעק"א דהוא מדין "מיגו במקום עדים" (-לשיטתו דכל נאמנותם הוא מדין מיגו), משא"כ מהרש"א ומהרמ"ש כתבו דהוא מדין "תרי ותרי", וע"כ צ"ל דפירשו, דהעדות דמתניתין יש להם דין עדות (תרי) דלא כרעק"א!

ועד"ז בתוד"ה "אין נאמנים"; הרי רעק"א לא הבין תירוצם השני (דלשיטתו הרי מיגו מהני נגד כיון שהגיד ברישא, וא"כ איך תי' התוס' דהטעם דלא מהני מיגו בסיפא הוא מחמת הדין דכיון שהגיד?), ולכן הוצרך לשנות הגירסא, עיי"ש. משא"כ המהרמ"ש כתב על תי' זה של תוס', שהוא עיקר התירוץ. עיי"ש.

ועכ"פ יוצא מהנ"ל דשיטת רש"י הוא כאופן הב' הנ"ל, ובשיטת התוס' נחלקו האחרונים, באם סב"ל כרש"י ג"כ או כאופן הראשון הנ"ל. וצ"ב ביסוד הדברים.

ב. והנראה בזה, דבגמ' (יט, א) מבואר דתנא דמתניתין קאי בשיטת מ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ובביאור שיטה זו (שמאמינים להלוה בטענתו שפרוע הוא) יש ב' דרכים: א) שהוא מדין "מיגו" (פרוע מיגו דמזוייף); ב) שהוא מדין "הפה שאסר", וכידוע לשון הגמ' שהשטר קודם הקיום הי' "חספא בעלמא", והלוה ע"י הודאתו עשה השטר לשטר, ולכן נאמן עלי'.

והחילוק בין ב' הדרכים הוא, דלאופן הראשון הרי השטר הוא מציאות של שטר גם קודם הקיום משא"כ לאופן השני כנ"ל, ומבואר א"כ, שזהו יסוד ב' הדרכים הנ"ל בביאור משנתינו - האם יש להשטר (קודם קיומו ע"י העדים) דין "הגדה" כדי שנאמר מחמתו "כיון שהגיד", או לא.

ונמצא א"כ, שבשיטת רש"י פשוט הוא, ד"מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו" הוא מטעם הפה שאסר, ובשיטת התוס' יש מקום להסתפק בזה כפי' ב' האופנים דלעיל, וזהו יסוד הפלוגתא בביאור שיטתו ברישא דמתניתין. וצ"ב מדוע ברש"י הר"ז פשוט כ"כ ולא בתוס'.

ג. והנה בביאור השיטה דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, כתבו התוס' (יט, א) - דלכאו' מדוע לא יהא נאמן במיגו - דאין לו מיגו לומר מזוייף דירא שמא יכחישוהו. [ואח"כ מביאים מה ש]"פירש הקונטרס במ"א", "דדבר תורה א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזוייף הוא, אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום. וכן נראה לר"י".

ומבארים האחרונים (עיין קו"ש), דב' הביאורים בתוס' מסלקים ב' הטעמים שלכאו' יהא הלוה נאמן מחמתם: מיגו (-מסולק ע"י הביאור הראשון - דאין כאן מיגו) והפה שאסר (-שמסולק ע"י הביאור השני - דהשטר ה"ה בעצמותו שטר, ורק שיש כח לבטלו (מדרבנן) ע"י טענת מזויף). [ועיין בב"י שבאמת דייק מל' התוס' שאין כאן ב' תירוצים, אלא תירוץ א' ארוך].

וע"פ סברא זו נמצא לכאו', דמ"ד מבשש"כ א"צ לקיימו מוכרח לומר ב' סברות אלו, דאם יאמר רק א' מהם, אז צריכים להאמין להלוה מחמת טעם השני. ואמנם קשה א"כ על "פירוש הקונ' במק"א" דלא כתב סברא זו בהמשך (או ביחד) לסברא הראשונה? (כן צ"ע מה שרש"י בסוגיין לא פי' כפירושו במק"א).

ד. והנראה בזה (ע"פ מה שמבארים כאן), דרש"י בסוגיין כתב (בטעם המ"ד דמבשש"כ א"צ לקיימו) "דמכיון שאמר כשר הי' הרי הוחזק השטר, וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא". ולכאו' סיום דבריו הוא הסברא ד"שטרך בידי מאי בעי". וידועים דברי הגר"ח בביאור (דברי הרמב"ם, בביאור) סברא זו, דאינו בירור וראי' בעלמא שמחמתו מוציאים ממון, אלא דהוא דין מדיני השטר, שכאילו השטר "אומר" דכ"ז שהוא ביד המלוה אז אין להלוה שום טענות בביטול החוב, ולכן אינו נאמן בטענתו פרוע וכיו"ב.

ועפ"ז אפ"ל דכוונת רש"י הוא, שמיגו אינו מהני בכלל במקום שטר מחמת אותו טעם שפרוע אינו טענה נגד השטר, דכשיש שטר ביד המלוה אין שום טענה מהני נגדו.

ורק דעדיין אפשר להקשות מטעם "הפה שאסר" (כנ"ל) וע"ז "פי' הקונ' במק"א" כמו שהביאו התוס' הנ"ל (ואולי דזהו מרומז גם בלשון רש"י כאן בהתחלת דבריו "דמכיון שאמר כשר הי' הרי הוחזק השטר", היינו שלא "עשאו" לשטר ורק "החזיקו").

ה. ועפכ"ז מבואר בטוב טעם ההבדל בין רש"י לתוס' בביאור המ"ד דמבשש"כ צריך לקיימו; דלתוס' אפשר לבארו בב' אופנים: או דחולק על הביאור הראשון (שבתוס' הנ"ל) וסב"ל דכן מהני הך מיגו שנאמין לדברי הלוה (ולעולם כן הוה השטר "שטר" גם קודם הקיום, ואין כאן הפה שאסר); או דחולק על הביאור השני, וסב"ל דכן יש כאן הפה שאסר, משום ששטר בלי קיום אינו שטר כלל כנ"ל.

משא"כ לרש"י מוכרחים אנו לפרש דמ"ד זה פליג על תי' השני דהתוס' (וסב"ל ששטר בלי קיום באמת הוה "חספא בעלמא"), דהרי לרש"י אין סברא בכלל שנאמינו מחמת מיגו (ושלכן לא הוצרך רש"י להביא תי' הראשון בכלל, וכנ"ל).

ומבואר לפ"ז מש"כ בראש דברינו, שבשיטת רש"י [בביאור הנאמנות ברישא דמתניתין] אין שאלה, ולכו"ע הוה מדין עדות, היות ו(לשיטה זו) אין להשטר דין שטר כלל קודם קיום, ולכן ליכא להחיסרון דכיון שהגיד. משא"כ בשיטת התוס' נחלקו האחרונים כנ"ל, ויסוד המח' הוא איך להסביר השיטה דמבשש"כ צריך לקיימו כנ"ל.

ו. ויש להוסיף כאן עוד נקודה חדא שיומתק לפי השיטה (הגרעק"א) שהתוס' אכן פליגי ארש"י וסב"ל דטעמא דמ"ד דמבשש"כ צריך לקיימו הוא מדין מיגו, ולא מדין הפה שאסר;

דהנה עוד פליגי רש"י ותוס' בסוגיין באם מ"ד מבשש"כ א"צ לקיימו הוא רק בהודאת הלוה, משא"כ בעדים לא אמרינן סברא זו, ובודאי בכחם לאורועי שטרא (שיטת רש"י), או דגם בהודאת עדים (שכת"י הוא זה) נאמרה סברה ושיטה זו - שא"צ לקיימו (שיטת התוס').

ואחד האופנים לבאר פלוגתתם הוא (עיין ב"י שכתב עד"ז), דתלוי בשאלה האם אחר שהלוה כבר טען שהוא מזוייף, עדיין אפ"ל דהשטר בעצמותו הוא שטר (ורק שצריכים לקיימו), או שאז הרי בודאי כבר נתבטלה השטר והוה "חספא בעלמא";

דהתוס' סב"ל כאופן הראשון, דעדיין אפ"ל דבעצמותו הוה שטר, וא"כ גם כשעדים באים אח"כ ומקיימים אותו, אין להם "הפה שאסר" הואיל ולא הם עשו השטר לשטר. משא"כ לרש"י במקרה שכבר טען הלוה שהוא מזוייף, אז בודאי כבר אין כאן "שטר" כלל, ושוב נאמנים העדים לכו"ע מחמת "הפה שאסר".

ונמצא לפ"ז, דרש"י ותוס' פליגי גם אליבא דמ"ד דמבשש"כ א"צ לקיימו, האם ישנה למציאות כזו דהשטר הוה חספא בעלמא; דלרש"י כן (כשהלוה טוען מזוייף), ולתוס' לא.

ועפ"ז יומתק מה שבהתאם לכך פליגי בהמ"ד דצריך לקיימו - דלרש"י הוה הפירוש בשיטתו דשטר הוה חספא בעלמא (בדוג' כשטען הלוה מזוייף - למ"ד א"צ לקיימו), משא"כ תוס' לשיטתו דאין בכלל סברא כזו ששטר יהא כחספא בעלמא, סב"ל שגם למ"ד דצריך לקיימו, אי"ז מחמת האי סברא, אלא מחמת המיגו, ולעולם יש תורת שטר עליו גם קודם קיום.