א. איתא בסוכה דף ט, א. "אמר רב ששת משום רע"ק מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה', ותניא רב יהודה אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה וכו', ע"כ.

וידוע החקירה בזה, האם מהיקש זה נלמד שחלה קדושה ממש על הסוכה כקדושת קרבן, והיינו, שקדושת הסוכה היא כקדושת הגוף ומשום זה אסורין בהנאה, או דעיקר הילפותא מחגיגה אינה לסוג הקדושה אלא להדין הנובע מהקדושה שבה - איסור הנאה, אמנם לכל חד קדושה דילי', דחגיגה אסורה משום קדושת הקרבן ועצי סוכה אסורין משום לתא דביזוי מצוה [ויעויין מה שהובא בזה באוצר מפרה"ת לסוכה שם בארוכה, ולהעיר גם מלקו"ש חי"ט שיחה ב' לחגה"ס, וראה גם בס' 'שלמי שמחה' (להגר"ש עלבערג ז"ל) ח"א סי' מ"א, ח"ד ס' ל', ח"ו סי' מ"ב, ובקובץ רשימות שיעורים (להרב קלמנסון שליט"א) 'עניני חנוכה' סי' כ"ז. וש"נ].

בדין סוכה שנפלה

ב. והנה יעויין בס' 'שלמי שמחה הנ"ל סי' מ"א שכתב להכריע כהצד הב' הנ"ל דאין קדושה ממש בסוכה כקדוש קרבן ביסוד דעת התוס' בסוכה שם ד"ה מנין דס"ל דבסוכה שנפלה אין איסור הנאה מה"ת, והיינו משום דאיסור הנאה שבה הוא משום לתא דביזוי מצוה, וע"כ בנפלה דתו ליכא עלי' שם מצות סוכה ליכא איסורה מה"ת, משא"כ להצד הא' הנ"ל, היה ראוי להיות דגם בנפלה, אסורה בהנאה דחל הקדושה על החפצא וכמו שהוא בקרבן חגיגה דלא נפקעת הקדושה גם אחר שהקרבן אינו ראוי עוד לקרבן יעויי"ש, ובתו"ד הביא הר"א שגם דעת הרשב"א דביצה דף ל,ב. היא כדעת התוס' דהא דאסורין בהנאה הוא דוקא בעודה קיימת, אבל לא בנפלה.

ויש להעיר דהרי דעת הרמב"ן בשבת (מ"ה) היא דאיסור הנאה מה"ת מעצי סוכה הוא גם בנפלה ודלא כדעת התוס', ואזיל לשיטתי' דס"ל כהצד הא' הנ"ל וכדמשמע להדיא מלשונו שם דאיכא קדושה ממש בסוכה כמו קדושת קרבן [ועי' בקובץ רשימות שיעורים הנ"ל מש"כ בזה] הכרעתו היא אך ורק לדעת התוס', משא"כ לדעת הרמב"ן.

עוד יש להעיר, דהנה מדברי הרשב"א בחי' לביצה שם ובעבוה"ק שער ב' סק"ו נראה דס"ל כהצד הא' הנ"ל, כתב שיש בסוכה קדושה ממש, ודן אם היא כקדושת דמים או כקדושת הגוף, יעוי"ש.

ולפ"ז תקשי איך מתאים עם הא דס"ל בביצה שם דעצי סוכה אסורין בהנאה דוקא בעודה קיימת, אבל לא בנפלה, וכדעת התוס'. והרי להצד דיש קדושה ממש על הסוכה כקדושת קרבן, חל הקדושה על החפצא, וכמו שהוא בקרבן חגיגה דלא נפקעת הקדושה, וכנ"ל בדעת הרמב"ן, וצ"ע.

איסור הנאה בעת ירידת גשמים

ג. והנה בהמשך דבריו כתב שם לתרץ עפ"ז קושיית האחרונים דכיון דקיי"ל דעצי סוכה אסורין כל שבעה איך מותר לישב בסוכה בעת ירידת גשמים בשעה שפטור מסוכה, הא איכא איסורא מד"ת דמתהני מעצי סוכה בעידן דליכא מצוה [ויעויין בזה בשו"ת עונג יו"ט או"ח סי' מ"ט באורך ועוד].

ועפהנ"ל ניחא, דס"ל כהצד הב' דליכא קדושה ממש על הסוכה כקדושת קרבן ואיסור שבה הוא משום לתא דביזוי מצוה. וכמו שהוא בסוכה שנפלה דאינה ראוי' למצוה, דשפיר נפקעת קדושת המצוה, ותו ליכא משום ביזוי מצוה. כמו"כ הוא בזמן שאין ראוי למצווה דאין החלות דש"ש על הסוכה, ומובן שפיר הא דיכול להנות מהסוכה בעת ירידת גשמים כיון דהוא זמן שאינו ראוי למצווה יעויי"ש. [ועד"ז תירץ בצפנת פענח הל' סוכה פ"ו ה"ב, ועד"ז הוא גם בקובץ שיעורים לביצה שם - עיי"ש ודו"ק].

[ואגב אורחא יש להעיר עמש"כ בזה הב' י.ש.א. שי' בקובץ תשפ'ד(ע'84) שציין שם לדברי הגר"ש עלבערג ז"ל ב'שלמי שמחה' ח"א סי' מ"א, ושוב הביא קושיית האחרונים הנ"ל, ותירץ הקו"ש שם דבשעה שאין הסוכה ראוי' למצותה ליכא בה קדושה כמו לאחר החג (והוא כעין תירוץ ה'שלמי שמחה' הנ"ל). וכתב הב' הנ"ל דע"פ תירוץ הקו"ש יש לפשוט חקירת ה'שלמי שמחה' דליכא קדושה ממש על הסוכה וכו' ולא הבנתי, דהרי ב'שלמי שמחה' שם פושט הוא עצמו את חקירתו ביסוד השיטה דסוכה שנפלה מותרת, וע"פ סברתו לתרץ את קושיית האחרונים הנ"ל (כעין תירוצו של הקו"ש)] -חלות הקדושה- עשיית הסוכה או הישיבה בה.

ד. והנה בהמשך דבריו שם כתב דלפי סברתו אשר בעת ירידת גשמים דהזמן אינו ראוי למצוה ונפקע הש"ש מהסוכה, נמצא דאם אירע פעם גשם בסוכות נפקע מסוכתו הש"ש, וא"כ יש לברר מתי חל הש"ש אם ע"י עשיית הסוכה או ע"י האכילה והישיבה בה. דאי אמרינן דהש"ש חל ע"י הישיבה בסוכה אז שפיר לא קשיא מידי, דאחר הגשם ישב ויאכל ושוב יחול הש"ש. אבל אם נימא דהש"ש ס"ל ע"י עשיית הסוכה א"כ אם נימא דבשעת גשמים מסתלק הש"ש איך חל אח"כ עוד הפעם הש"ש, הא חסרה העשי' המקדשת להסוכה. עכת"ד לעניננו. [ויעויי"ש שהביא את דעת הרשב"א דלהלן בדברינו, ומש"כ לתרץ עפ"ז].

אמנם יש להעיר דמצינו שנחלקו בזה, דהנה מדברי הרשב"א בביצה שם ובעבוה"ק שם משמע שהעשי' לשם סוכה היא המקדשת, אכן מדברי המג"א (סי' תרל"ח סק"ב בשם רבינו ירוחם) מתבאר דס"ל דהישיבה בסוכה היא המקדשת [יעויין באוצר מפה"ת לסוכה שם].

ובביאור יסוד פלוגתתם, כתב בקובץ רשימות שיעורים הנ"ל דתלוי ג"כ בהך חקירה דלעיל בגדר קדושת הסוכה, דהרשב"א לשיטתי' דחל קדושה ממש על הסוכה כקדושת קרבן [וכמבואר היטב בדבריו הנ"ל], ולכן ע"י עשיית הסוכה לשמה חל הקדושה דהו"ל כמקדישו בקרבן, אכן המג"א ס"ל דהוא משום לתא דהשם דמצוה וכהצד הב' הנ"ל,ולכן תלוי ע"י עשיית המצוה דעי"ז חל השם דמצוה על החפצא יעויי"ש.

ומעתה יש לתרץ שפיר קושיית ה'שלמי שמחה' הנ"ל, דהרי יסוד סברתו אשר בעת ירידת גשמים דהזמן אינו ראוי למצוה נפקע הש"ש מהסוכה, היא לפי הצד הב' הנ"ל דאין קדושה ממש על הסוכה, ואיסור הנאה שבה הוא משום ליתא דביזוי מצוה, וכמו שכתב בעצמו להכריע עפ"ז דסבירא לן כהצד הב' הנ"ל וכמוש"נ, וא"כ לפי הצד הזה הש"ש וקדושת המצוה חל ע"י עשיית המצוה - הישיבה, וא"כ שפיר יתכן לומר דאחר הגשם יישב ויאכל ושוב יחול הש"ש ע"י עשיית המצוה, וקושיא מעיקרא ליתא.

אכן להדיעה דהסוכה מתקדשת ע"י עשיית הסוכה לשמה, ס"ל דחל קדושה ממש על הסוכה וכמוש"נ, ולצד זה גם אם הסוכה אינה ראוי' למצוה כגון סוכה שנפלה, וגם אם הזמן אינו ראוי למצוה, לא נפקע הש"ש והקדושה מהסוכה, וכמוש"נ לעיל בדעת הרמב"ן דס"ל דגם סוכה שנפלה אסורה בהנאה, דחל הקדושה על החפצא וכמו שהוא בקרבן חגיגה דלא נפקעת הקדושה וכנ"ל, וא"כ אפי' אם אירע גשם בסוכות לא נפקעת הקדושה מסוכתו ולק"מ.

[ולהעיר דלהצד הא' הנ"ל דחל קדושה ממש על הסוכה הדרא קושיא הנ"ל (איך מותר לשבת בסוכה בעת ירידת גשמים) לדוכתא, דהרי לא נפקעת הקדושה כנ"ל. וראה מה שהובא בזה באוצר מפה"ת לסוכה שם. והזכירו שם הך שראו בקדשים נאסרה כל הנאה חוץ ממה שהוקדשו לו, ה"נ בסוכה נאסרו כל ההנאות חוץ ממה שעשוי' לו, וכיון שסוכה עשוי' לדירה נאסרה בכל ההנאות חוץ מהנאת דירה, שלא הוקדשה דוקא לקיום מצוה אלא הוקדשה לדירה, ומובן איך מותר להנות בעת ירידת גשמים, עיי"ש.

ולהעיר ממש"כ בזה הגר"מ מענטליק בקובץ 'כינוס תורה' חוברת ד' שהזכיר ג"כ הך סברא, והק' ע"ז, כי הנאת דירה שגבי מצות סוכה הוא כעין תדורו, והנאה כזאת אין נכלל באיסור הנאת סוכה אבל בעת ירידת גשמים שאין ההנאה כעין תדורו אז נכלל באיסור הנאת סוכה.

אמנם יש להעיר ממש"כ בזה הרב א.ה. שיחי' בגליון תשס'א (ע'31) שהזכיר ג"כ הך סברא הנ"ל אלא בסגנון אחר קצת, דאע"פ דגדר קיום מצווה של האדם היא 'תשבו כעין תדורו' מ"מ גדר חפצא דהסוכה היא שדומה לדירת האדם ומיוחדת לו להנאה ותשמיש. (וראה עוד מ"ש בגליון תש"ס ע' 22). ויל"ע בכ"ז, ואכ"מ.

עוד יש להעיר עמש"כ ה'שלמי שמחה' בהמשך דבריו שם לתרץ קושיית התוס' בסוכה דף ט, א. ובביצה דף ל, ב. דמוכח דעצי סוכה אסורין מדרבנן, והרי בסוכה משמע דעצי סוכה אסורין מה"ת דילפינן מקרא דכשם שש"ש חל על החגיגה כך ש"ש חל על הסוכה עיי"ש. ותירץ דאם נימא דהש"ש שחל על הסוכה הוא ע"י האכילה והישיבה בה, יש לחלק באופן שאין חל ש"ש על הסוכה דהיינו טרם שישב ואכל בה ואפ"ה אסור מטעם מוקצה ויעויי"ש עוד בדבריו.

והנה מש"כ לתרץ כן בדעת התוס', שפיר כתב. דהרי לשיטת התוס' דאין קדושה ממש חל בסוכה, ואיסור הנאה שבה הוא משום לתא דביזוי מצוה כמוש"נ לעיל, יתכן לומר דס"ל אשר השם דמצוה חל ע"י עשיית המצוה - הישיבה, וכמוש"נ לעיל יסוד הפלוגתא בזה, דתלוי בגדר קדושה הסוכה ודו"ק.

אומנם, עדיין יש לעיין טובא בגוף הך סברא, שכתב בקובץ רשימות שיעורים הנ"ל לבאר יסוד הפלוגתא אם הסוכה מתקדשת ע"י עשייתה או הישיבה בה, דתלוי בגדר קדושת הסוכה כנ"ל.

דהנה מדברי אדמוה"ז משמע דס"ל כהצד הא' הנ"ל דאיכא דין קדושה ממש דחל על הסוכה, וכמ"ש בלקו"ש חי"ט שם "…ווערט אויך א קדושה אין די עצי הסכך (און מדרבנן אויך אין עצי הדפנות) - "כשם שחל ש"ש על החגיגה . . כך חל ש"ש על הסוכה", און מצד דער קדושה שבהם טאר מען זיך מיט זיי ניט נוצן . . משא"כ קדושת הסוכה מיינט, אז די סוכה גופא (דער סכך און די דפנות) ווערט קדוש…" ובהערה 26 "וכדיוק לשון אדה"ז סי' תרל"ח כמ"פ (בנוגע לסכך וכן בנוגע לדפנות הסוכה) חל עליהם קדושת סוכה. וראה אוה"ת שם (מא"ר בשם עבודת הקודש) דה"ל "קדושת הגוף", "דה"ל כמו הקדש" עכלה"ק.

והרי אדה"ז פסק שם סט"ו דהישיבה מקדשת (וכפי שהובא בלקו"ש שם) ובלשונו "אבל קודם שישב בה לשם מצוה סוכה אין עלי' קדושה כלל וכו'. וצ"ע בכ"ז.

[וראה מה שהובא באוצר מפה"ת לסוכה שם דיש שכתובו שפלוגתא זו תלוי אם יש מצוה בעשיית הסוכה א"ל יעיי"ש].

והנה אין הענין מבואר ומבואר עדיין כל צרכו ועדיין יש להעיר ולהאיר בכ"ז, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד בע"ה.