בגמ' (שבת ה, א): "אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. תניא נמי הכי, אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. בעי רבי יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו, וחזר וקיבלו, מהו, מאי קמבעיא ליה, אמר רב אדא בר אהבה שני כחות באדם אחד קא מבעיא ליה. שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי, וחייב, או דילמא כשני בני אדם דמי, ופטור, תיקו".

ופרש"י שם (בד"ה פטור, בטעם הפטור בעקר ממקומו) "דלא איתעביד הנחה מכחו". וכן להלן בד"ה פטור פי': "הזורק, דלא עביד הנחה". ובד"ה כשני בני אדם כ': "כשני בני אדם דמיא ופטור דהוו להו שנים שעשאוה, דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה".

אבל הר"ח שם פי' "זרק לחברו . . חייב בזה שנעשית מחשבתו, נעקר ממקומו כו' פטור הזורק שהרי לא נצטרכה כוונתו לקבל באותו מקום ממילא באה לידו".

והיינו דפליגי רש"י והר"ח בטעם הפטור בנעקר ממקומו וקיבל, שלפרש"י זהו משום שלא עביד הנחה, ולהר"ח הוא משום דלא אתעבידא מחשבתו. ונ"מ אם נתכוין לכך שהשני יעקור ממקומו ויקבל, שלרש"י מ"מ פטור דהא לא עביד הנחה מכחו, ולהר"ח יהי' חייב, דבכה"ג הוי שפיר מלאכת מחשבת.

והנה כ' הרמב"ם (פי"ג מהל' שבת הט"ו): "הזורק ונח בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה, הזורק חייב שהרי עקר והניח, ואם נעקר חבירו ממקומו וקבלה פטור. זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה". ומבואר כפרש"י דטעם הפטור הוא משום חיסרון הנחה.

אבל ע"ש בהי"ג שכ': "הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים וקודם שינוח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה, לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב". ומיירי ע"כ בנעקר ממקומו וקיבל, וכמ"ש הלח"מ, וא"כ צ"ע דלכ' הרמב"ם סותר דברי עצמו, והוי כמזכי שטרא לבי תרי?

ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם, דהנה יסוד פלוגתא הנ"ל דרש"י והר"ח תלויה בפלוגתא אחרת, דהנה עי' בגמ' להלן (צז, ב) דאמר התם: "פשיטא, נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה מהו . . ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי, ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח, ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי ליה תמני".

ובפרש"י שם: "ולאו היינו דבעי מיניה כו' ואמר ליה באומר כו' - הא לא אמר הכי לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו, הכי נמי, בתרוייהו מיפטר כו'. ודקאמרת הרי כתב שם משמעון - ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, דפשיטא ליה לחיובא קא מותיב. מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, הלכך כי כתב שם בכוונה כתביה כו'. הכא כל כמה דלא זריק ארבע - שתנוח לסוף ארבע, לא מזדרק ליה תמניא בתמיה, הלכך כי נח לסוף ארבע לא נתקיימה מחשבתו, ולא דמי לשם משמעון" וכו'. ועד"ז בתוס' שם. והיינו דלמסקנת הגמ' בין בנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ובין בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', בשניהם פטור משום דלא אתעבידא מחשבתו.

אבל ע"ש ברשב"א ועוד ראשונים שהביאו עוד פי': "ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון, ולפי גירסא זו נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע חייב כדאיפשיטא ליה מעיקרא, והא דאמרינן לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא, אנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבעה . . ולפירוש זה הא דקאמר פשיטא נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע חייב, הכי סלקא וכו'". והיינו דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב אף לפי המסקנא.

ומובן דפי' הר"ח שייך רק לפי הפי' הראשון, דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור מטעם דלא אתעבידא מחשבתו, דא"כ אפ"ל דגם בנעקר חבירו ממקומו פטור מהך טעמא. אבל לפי' הב' דבכה"ג חייב, א"כ בנעקר ממקומו מוכרחים לפרש טעם הפטור כפרש"י דלא הוי הנחה.

והנה כ' הרמב"ם (שם הכ"א): "המתכוין לזרוק שמונה אמות ברה"ר ונח החפץ בסוף ארבע חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה, אבל אם נתכוין לזרוק ארבע ונח החפץ בסוף שמונה פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח, לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב", ומפורש כפי' הב' (וכמ"ש הרשב"א שם בסוף דבריו), וא"כ תמוה איך יכול הרמב"ם לפרש בהי"ג כהר"ח, דלכאו' סותר דבריו בהכ"א?

והנה בגוף דינו של רבי יוחנן לכאו' צ"ע (וכמשה"ק במקור הלכה), דמאי קמ"ל ר"י, והרי מתני' היא להלן (קב, א) "הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה פטור". וברש"י שם (ד"ה קלטה אחר) "קא סלקא דעתך לאחר שנזכר זה קלטה אחר, הוו להו שנים שעשאוה, וכגון שנעקר ממקומו וקבל" כו'. והיינו דינו דר"י (וכמצויין בהגהת הב"ח שם), וא"כ מאי קמ"ל ר"י. ואין לומר דר"י קאי על המשנה, וכוונתו לפרש המשנה (מכיון שבמשנה אינו מפורש החילוק בין עמד במקומו לנעקר ממקומו), דא"כ הו"ל לר"י לומר בהדיא דהא דתנן קלטה אחר כו' בד"א וכו', או כיו"ב, ולא לומר כפיסקא בפנ"ע.

ולכן נראה לפי הרמב"ם דדין דהך משנה ודינו של רבי יוחנן שני דינים שונים הם. דדין המשנה דקלטו אחר מיירי שנפלה בהמקום שהי' בדעתו שיפול שם, ורק שבאותו מקום גופא הי' בדעתו שיפול ויונח על הארץ, ובמקום זה "קלטה אחר" או כלב כו', ונחה בידו של האדם. וע"ז כ' הרמב"ם "שאין זו הנחה שנתכוין לה", והיינו שאין זה המעשה הנחה שנתכוין לעשות, שכוונתו היתה לעשות מעשה הנחה על הארץ, ובמקום זה הי' מעשה הנחה של "קלטה אחר" וכיו"ב.

וזה מדוייק בחילוק הלשונות, שבהי"ג כ' "וקודם שינוח קלטה אחר כו'" היינו שמה שלא הי' בדעתו הוא מעשה זה של הנחה. משא"כ בהט"ו (וכן בהגמ' בסוגיין) בהלשון "עמד במקומו" או "עקר ממקומו", משמע שהחידוש הוא רק בענין מקום ההנחה, אבל לא בעצם הענין שהזריקה היתה (ע"מ שתהי' הנחה) ביד אדם אחר.

[והנה בתוס' לעיל (ד, ב) מק' על רבה ורב יוסף, דאמאי לא תי' דמחשבתו משוי לי' מקום, וע"ש מה שתי'. אבל יעויין ברמב"ן בסוגיין על מאי דמסיק דידו של אדם חשובה לו כדע"ד שהביא את קושיית התוס', וכ': "ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל שאין אומרים במחשבת המלאכה עצמה שתהא עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח, אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משויא פיו של כלב מקום, וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך, וכן השתנת השתן ויריקת הרוק שהוא מכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך, ומגו דהויא מלאכה לכך הויא מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת, אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ד' במה יעשה אותה מלאכה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם ואין אותה ההנחה כלום נמצא שלא נתכוין להנחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה". והיינו שקלטה בפי כלב אי"ז רק שההנחה היתה במקום אחר, כ"א הוא מעשה אחר של הנחה לגמרי (ודוקא עי"כ הוא מה דנחשב להנחה ע"י מחשבתו וכמו שביאר שם).

ועד"ז אפשר לפרש בקלטה אחר, דזהו אופן אחר ומעשה אחר של הנחה לגמרי, וכיון שכוונתו היתה לעשות מעשה של הנחה ע"ג קרקע, א"כ לא אתעבידא מחשבתו. ולפ"ז יומתק הקשר בין ג' הדינים שבמשנה שם, וק"ל.]

וא"ש דאין סתירה ממ"ש הרמב"ם בהכ"א, דלענין מקום ההנחה אמרינן שפיר דהוי כמו שם משמעון, ובזה אינו נפטר ע"י דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד'. משא"כ בהי"ג שהי' מעשה אחר של הנחה. וא"ש דאין סתירה בין הט"ו להי"ג, דבהט"ו דמיירי שזרק לאדם אחר (ולא הזכיר שם "קלטה אחר" דמשמע שהי' שלא לפי כוונתו, כ"א נחה בידו), א"כ לא שייך בזה הפטור דלא אתעבידא מחשבתו, וכמ"ש בהכ"א, וכנ"ל, כ"א דאי"ז הנחה גמורה, וכפרש"י.