א. בגליון העבר (עמ' 99) הבאתי דברי האחרונים דיש ב' אופנים בגדר איסור דמעביר ד"א ברה"ר; דמחד גיסא ישנם דברי בעה"מ והר"ן דיסוד המלאכה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, והוא מיוסד ע"ז שלאדם ישנו ד"א מסביבו ולכן כשהעביר החפץ ד"א ממקומו והניחו ברה"ר הר"ז כמוציא מרה"י לרה"ר. ומאידך ישנה שיטת המאירי ודעימיה דאין צורך אפי' שהעקירה או ההנחה יהיו ברה"ר, דעצם הענין של העברת החפץ ד"א ברה"ר הר"ז המחייב בהמלאכה.

ומסבירים איך שלאופן הראשון מבוארים היטב דברי הרלב"ג דאפי' באם העביר החפץ ד"א ע"י הצטרפות של אמה אחת ברשות אחרת (שאינה רה"ר), ה"ה חייב, כ"ז שהחפץ הונח ברה"ר במרחק של ד"א ממקומו הראשון (שברה"ר). ולאידך לאופן השני מבוארים היטב דברי הגר"ח בביאור שיטת הרמב"ם מדוע במעביר - דלא כבהוצאה - אמרינן קלבד"מ גם כשהתחייב בגניבה (וכיו"ב) באמצע ההעברה (דהא כל חלק מההעברה הוה חלק מהמלאכה לאופן זה), והדברים עתיקים.

אלא דכבר מביאים מה שבשיטת הרמב"ם בענין זה יש 'מבוכה' לכאורה; דמחד גיסא הגדיר האיסור בהעברה שהוא כמו הוצאה, ואכן מתאים עם זה מה שמדבריו מוכח - דלא כדברי המאירי הנ"ל - דבעינן שהעקירה וההנחה היו ברה"ר עצמה, אמנם מאידך כבר הבאתי מה שביאר הגר"ח דלשיטת הרמב"ם הרי גדר האיסור הוא עצם העברת הד"א, וגם מוכח מדבריו בהלכה אחרת - דלא כהרלב"ג הנ"ל - דבעינן שכל הד"א יהיו בתוך רה"ר וא"א לצרף אמה אחת שהעביר ברשות אחרת!?

והיוצא מזה לכאורה דלדעת הרמב"ם הרי תרוייהו איתנהו ביה: דגדרו של העברה הוה כעין הוצאה מרה"י לרה"ר (ושלכן בעינן שהעקירה וההנחה יהיו ברה"ר דוקא), ולאידך הוה כל אמה מההעברה חלק מעצם גדר האיסור (כדברי הגר"ח, ואשר לכן צריכים שכל הד"א יהיו ברה"ר דוקא כנ"ל). וצ"ע.

ובביאור הדבר נראה לומר, דאף שביסוד הדבר סב"ל כהני שיטות דהעברה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, מ"מ - סב"ל - דיש הבדל עיקרי ביניהם; דבהוצאה הוה ב' הרשויות (היינו הרה"י והרה"ר) מוגדרות ומסויימות מצ"ע, וא"כ הרי עצם הענין שחפץ שהי' מתחילה ברשות אחת נמצא אח"כ ברשות שניה הר"ז ענין של הוצאה מרל"ר. משא"כ בהעברה הרי באמת אין כאן ב' רשויות שונות (ובכל מקום שהחפץ ימצא ה"ה בתוך הד"א שלו כמובן), וכל השינוי רשות הוא בזה שהחפץ הולך ומתרחק - ד"א - ממקומו הראשון.

ובסגנון אחר: בהוצאה דעלמא אין צורך (כ"כ) ב'פעולת' ההוצאה בכדי שיהי' כאן ענין של הוצאה, דהא ישנו לה'נפעל' - שהחפץ שהי' מעיקרא ברשות אחת נמצא עכשיו ברשות שניה. משא"כ בהעברה הרי מה שפועל שיהי' כאן ענין של הוצאה הוא פעולת העברת החפץ ד"א ממקומו הראשון כנ"ל.

ואשר לכן סב"ל - י"ל - דאע"פ דהעברה הוה ביסודו ענין של הוצאה (כדברי בעה"מ ודעימיה), מ"מ שונה (מהוצאה דעלמא) בזה דגם פעולת העברת הד"א נהי' חלק מגוף המלאכה, והוא מחמת האי טעמא דבהעברה הרי הפעולה גורמת ופועלת ההוצאה כמשנ"ת.

ב. והנה ע"פ ביאור זה בההבדל בין הוצאה להעברה נראה לומר ביאור נחמד בשקו"ט של הגמ' בסוגיין;

דהנה דעת רבנן היא ד'מהלך לאו כעומד דמי' ואשר לכן חייבים גם על הוצאה כזו שנעשה דרך מקו"פ - "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו". ומקשה ע"ז הגמ' (סוף ה, ב) "היכא אשכחנא כה"ג דחייב"? ומפרש רש"י הקושיא: דהיכא אשכחנא דחייבים על הוצאה היכא "דמיפסקא רשותא אחריתי", הרי "דילמא לא חייבה התורה אלא במוציא מרה"י לרה"ר להדיא"?

והגמ' שקו"ט בתירוץ הקושיא, וא' מהתירוצים שמביאה הגמ' הוא "מידי דהוה אמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד', התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד"א פטור כי מנח ליה בתוך ד"א חייב ה"נ ל"ש". והגמ' דוחה התירוץ: "מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ולכאורה תמוה: הרי קושיית הגמ' היתה דאולי האיסור דהוצאה נאמרה רק על הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, וא"כ איך רצתה הגמ' להוכיח שאינו כן מהא דבמעביר ישנו ל'מקו"פ' באמצע הד"א, הרי כך נאמר בודאי האיסור של מעביר ד"א ברה"ר, ואיך זה מוכיח שגם האיסור דהוצאה נאמרו כך?

ובאותיות פשוטות: הוצאה רגילה וסתמי הוה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, ולכן הקשתה הגמ' דאולי חייבה התורה רק על הוצאה כזו, ולאידך הרי בהעברת ד"א ברה"ר מוכרח להיות מצב של 'מקו"פ' באמצע וא"כ בודאי כך נאמר איסור זה, וא"כ איך אפשר להוכיח שמזה שכך נעשה העברה - עד"ז חייבה התורה בהוצאה?

גם צלה"ב מהו תוכן והסברת דחיית הגמ' ד"התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ונראה לבאר הדבר כך: י"ל דתוכן הספק באם חייבה התורה על הוצאה דרך מקו"פ או לא, הוא באם העיקר הוה מה שנפעל כאן הוצאה של חפץ מרה"י לרה"ר, או שהעיקר הוה עצם פעולת ההוצאה; דבאם העיקר הוא ה'נפעל' אז למאי נפק"מ באם עבר גם דרך מקו"פ, הרי לפועל נלקח חפץ מרה"י לרה"ר (בלי הנחה המפסקת באמצע). משא"כ באם יסוד האיסור הוה עצם פעולת ההוצאה, כבר יש מקום לומר שהתורה הקפידה על פעולה של הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר ולא על פעולה של הוצאה מרה"י למקו"פ וממקו"פ לרה"ר.

וי"ל שזהו מה שהגמ' רצתה להוכיח מאיסור העברה; דמזה שבאיסור העברה ישנו בהכרח מצב של מקו"פ באמצע הד"א, הר"ז מלמדנו לכאורה שגדר האיסור הוה ה'נפעל', מה שהחפץ שהי' מעיקרא בתחלת הד"א נמצא אח"כ בסופן (אף שה'פעולה' עצמה לא הי' כולה במקום של 'חיוב'), ומסתבר א"כ שגם בהוצאה הרי כך הוא הגדרת האיסור - מה שנפעל ההוצאה מרל"ר - ושוב אין חיסרון בזה שבאמצע ההוצאה עבר גם על מקו"פ כמשנ"ת.

וע"ז מתרצת הגמ' שאינו כן, דהאיסור דהעברת ד"א הוה בפעולת ההעברה, ואשר לכן צריכים להיות - כל הד"א - במקום של 'חיוב', ושוב ליכא למילף מיניה שבהוצאה הוה האיסור בה'נפעל' ושלכן יתחייב גם כשעבר דרך מקו"פ (ויעויין בגליון הקודם שהארכתי יותר בביאור תירוץ זה של הגמ' ואכהמ"ל עוה"פ).