בסוטה (לב, ב) איתא: "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה (על המזבח בהר עיבל - רש"י) רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים. את כל דברי התורה הזאת וגו' ואחר כך סדו אותן בסיד אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמוד ולא למדו"

ובתוס' ד"ה ועל דבר זה: "וא"ת תיפוק לי' דבשעת מתן תורה החזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה וי"ל דעונש זה גדול הוא שלאחר שהיתה כתובה בידם ולא רצו ללמוד ומיהו תימה והאמר בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ב, ב) דעדיין יש להם פתחון פה שיאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית כישראל וכל זמן שיש להם פתחון פה איך נתחתם גזר דינם"

ויש לישב ע"פ מה דאיתא בפני יהושע על מסכת שבת (פח, א) "דעיקר התנאי במעשה בראשית (שאם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו) לא היה אלא על תורה שבכתב אבל כפיית הר כגיגית לא הי' אלא בשביל תורה שבעל פה" ולכן לא נחתם גזר דינם אלא על דבר זה, מפני שכאן מדובר על התורה שכתבו ישראל על המזבח בהר עיבל ומיושב ב' קושיותיו של תוס'.

אמנם תוס' לשיטתם דכתבו בשבת (פח, א) בד"ה כפה עליהן הר כגיגית "ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן" ולא תרצו כמו בפני יהושע שהקדמת נעשה לנשמע היתה על תורה שבכתב וכפיית הר כגיגית היתה על תורה שבע"פ וא"כ נראה שסוברים שהכפייה הייתה גם על תורה שבכתב ולכן עדיין קשה לשיטתם דכיוון שיש להם פתחון פה איך נתחתם גזר דינם.