בפסחים קג, א איתא: "רב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא, חזי' דבריך בפה"ג אכסא קמא והדר בריך אכסא דברכתא ואישתי. א"ל: למה לך כולי האי, הא בריך לן מר חדא זימנא? א"ל: כי הוינן בי ריש גלותא הכי עבדינן. א"ל: תינח בי ריש גלותא דהכי עבדינן דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן, הכא הא מנח כסא קמן ודעתן עלוי'".

ופירש רשב"ם: "לא הוה ידעיתו אי משקו לכו תו בתר כסא קמא אי לא, וכי ברכיתו אקמא לא הוה דעתייכו אכסא אחרינא, והוה לי' כל חד כתחילת סעודתו, ומשום הכי בעיתו למיהדר וברוכי".

ובתוס' ד"ה "לא הוה ידעיתו אי משקו", מביא פירש הרשב"ם ומקשה: "ולפירושו משמע שהיו מברכין נמי תוך הסעודה, וקשה דהא משמע שהיו עושין בי ריש גלותא כרבא דבריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ולא על כל כסא. וזהו דוחק לומר שלא היו שותים בבי ריש גלותא יין באמצע הסעודה. לכך נראה לפרש שלא היו מברכין תוך הסעודה כי היו יודעים שיתנו להם יין כל צרכן, אבל בבהמ"ז לא הי' כוס כי אם למברך, והיו מסתפקים אם יגיע להם לשתות ממנו"1.

ונמצא מפירוש התוס', דבבי ריש גלותא הי' אחד המברך לכולם, ורק שהיו מסתפקים אם יגיע להם יין מכוסו (ולכן אינו נפטר בברכתא דכסא קמא), ואם אכן הגיע להם יין מכוסו - היו מברכים בפה"ג.

ולכאורה צ"ע: א) דבפשטות בבי ריש גלותא, הי' הריש גלותא המברך2, ואצלו לא הי' היסח הדעת מיין של ברהמ"ז, וא"כ לפירוש התוס' שהיו כולם שומעים ויוצאים ממנו ברהמ"ז, ממה נפשך אם שמע רבא איך שהריש גלותא בעצמו מברך בפה"ג על כוסו א"כ איך קיבל תשובת ר' יעקב בר אבא בשתיקה, הלוא הי' לו להשיב שהריש גלותא בעצמו הי' מברך בפה"ג, ואצלו אינו שייך הטעם דלא ידעיתו. ואם הריש גלותא לא בירך בפה"ג, ורק הם ברכו בפה"ג כשהי' מגיע להם לשתות מכוסו, הלוא הי' לו לרבא להבין מעצמו שבאמת אין צריכין לברך בפה"ג (דהריש גלותא בעצמו לא בירך בפה"ג), ורק הם היו צריכים לברך מטעם "דלא ידעיתו אי משקו", וא"כ מה הי' הקס"ד של רבא?

ואם נניח שמצד ריבוי האנשים שהיו מתקבצים בבי ריש גלותא לא הי' אפשר לשמוע מה הי' הריש גלותא אומר, א"כ א"א לצאת ידי חובתן מבהמ"ז דהריש גלותא, וא"כ היו צריכין לזמן לעצמם3, ואם כך הי' המנהג - שמצד רוב העם שהיו מתקבצים שמה, היו כמה קבוצות מזמנים, נמצא דיש סיכוי גדול שיקבל יין, ואע"ג דאינו בטוח שיקבל, מ"מ למה לי' להסיח דעתו מלשתות מכסא דברכתא?

ב) לכאורה יש גמרא מפורשת בברכות (נ, א), שרבא בעצמו מגיד שהסדר בבי ריש גלותא הוא שכל שלשה ושלשה היו מזמנין לעצמם, ודלא כמו שמשמע מתוס' שאחד הי' מברך לכולם.

דהנה בברכות (שם) איתא: "אמר רבא: כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן (ברהמ"ז) שלשה שלשה, [ומק'] וליברכו עשרה עשרה? [ותר'] שמע ריש גלותא ואיקפיד ("אם היו מזמנין י' י' הי' צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא, ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמינו בפרהסיא" - רש"י), [ושוב מק'] וניפקו בברכתא דריש גלותא? [ותר'] איידי דאוושי כולי עלמא לא שמעי"4.

ולולי דברי התוס' הי' לכאורה אפשר לפרש ע"פ הגמרא בברכות בטוב טעם הס"ד דרבא ללמוד מריש גלותא ותשובת רב יעקב בר אבא:

דהס"ד של רבא הי' כיון שזוכר "דכי הוינן בי ריש גלותא הכי עבדינן" [דאע"ג שקיבלו יין באמצע הסעודה ולא היו מברכין עליו. מ"מ כשהגיע לברהמ"ז, המברך בהזימון שלהם הי' מברך בפה"ג אכסא דברכתא, ומזה רצה רבא ללמוד שצריכים לברך בפה"ג אכסא דברכתא]. וע"ז מתרץ לו ר' יעקב בר אבא, "תינח בי ריש גלותא דהכי עבדינן, דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן" [דבבי ריש גלותא לאו דוקא שיספיקו יין לכל שלשה ושלשה המברכים לעצמם, ובפרט כדי שלא ירגיש בזה הריש גלותא ויקפיד. ולכן - אומר לו רב יעקב בר אבא - כשאכן הי' לך יין על ברהמ"ז בבי ריש גלותא צריכים לברך עליו, משום דכששתה כסא קמא לאו אדעתי' הי'] "אבל הכא הא מנח כסא קמן" [ולא הסיח דעתו ממנו, ולכן אין לו לברך עליו].

ומובנת שפיר הקס"ד של רבא, ומה משיב לו רב יעקב בר אבא.

ואפשר דגי' התוס' "לא ידעיתו אי משקו לכו" נוטה יותר להדרך שפירשו [ואע"ג דאפשר לפרשו ג"כ דהספק הוא אם יביאו לך כוס אחר (וכמו שאכן מפרשו הרשב"ם, אע"ג דגם גירסתו הי' "לא הוי ידעיתו אי משקו"), מ"מ פשטות הלשון הוא כמו שמפרשו התוס']. אבל בהגמ' הגי' היא ספק מייתי לן, והי' אפשר לפרשו בטו"ט כהנ"ל. ודברי התוס' צריכים עיון5.

1) דא"ג: ע"פ הנחה זו של תוס' שהי' מנהג לחלק להמסובין לשתות מכסא דברכתא, אפשר לבאר גמרא נוספת בסוגייתנו: דהנה בדף קג, ב איתא: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא. אמימר בריך על כל כסא וכסא, ומר זוטרא בריך אכסא קמא וכסא בתרא, רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. אמר לה רב אחא בר רבא" אנן כמאן נעביד". ע"כ . והנה לכאורה שלשה אלו אכלו ביחד ורק המזמן צריך לברך על הכוס, וא"כ איך ראה רב אחא שלשה הנהגות שונות, הלוא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, ורב אשי לא התכבד לברך ולכן לא בירך אכסא דברכתא? [הגם דבטח רב אשי סובר דא"צ לברך אכסא דברכתא, וכמו שאומר "לית הלכתא כתלמידי דרב", מ"מ קודם למה שאמר זאת איך ראה רב אחא דמצד הנהגתו דרב אשי סובר דא"צ לברך אכסא דברכתא?] וע"פ דברי התוס' יש לתרץ, דמשום דמנהגם היתה לחלק יין להמסובין לשתות מכסא דברכתא, א"כ אע"ג דלאו דוקא דרב אשי בעצמו בירך על הכוס, מ"מ ראה רב אחא איך ששתה מכסא דברכתא ולא בירך עליו.

2) וכפשטות הלשון בברכות נ, א (מועתק לקמן עם פירש"י): "וניפקו בברכתא דריש גלותא" וגם ברש"י (שם): "וכי הדר מזמן ריש גלותא" (ולא כתב "וכי הדר מזמנין בבי ריש גלותא", אלא "וכי הדר מזמן ריש גלותא") .

והעירני ידידי הת' יהושע לוסטיג שי', שלכאורה יש להביא עוד ראי' דבבי ריש גלותא הי' הריש גלותא בעצמו המברך, דהנה התוס' בדף ק, ב ד"ה "לאו לעקירת" כתב: שבזמנם היו להם שולחנות קטנים, שכל אחד אוכל על שולחנו ובסוף הסעודה היו מסלקים את השולחן מלפני כולם ולא מלפני המברך. ע"כ תוכן דברי התוס'. והנה בברכות מב, א איתא: "רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו לי' ריסתנא מבי ריש גלותא, רבא אכיל ור"ז לא אכיל. א"ל (ר"ז לרבא) לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול? א"ל אנא אתכא דריש גלותא סמכינן. ולכאורה משמע מזה שלא סילקו את השולחן מלפני הריש גלותא, כי הוא הי' המברך. (ובזה אולי אפשר לדחות דברי ה'נר דוד' הובא ב'אוצר מפרשי התלמוד', עיי"ש).

3) כדמוכח מברכות דף נ, ב: "איידי דאוושי כו"ע לא שמעי", ולהלכה בשו"ע או"ח סי' קצג.

4) אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם, וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי בי' - כדאמר רבה תוספאה דאין זימון למפרע, אפ"ה ניחא להו בהכי, משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע. רש"י.

5) בה'נר דוד' (מובא ב'אוצר מפרשי התלמוד') רצה לתרץ, שהטעם שא"א להביא ראי' מהמברך שבירך בפה"ג, הוא משום דהמברך עצמו לא ידע שיכבדו אותו לברך, וא"כ גם הוא הסיח דעתו מכסא דברכתא. ולכאורה צ"ע בדבריו, דהא משמע דהריש גלותא בעצמו הי' מברך (עיין בהערה 2). ואפילו אם יש ליישב ולומר דאכן היו מכבדים אנשים שונים לברך, מ"מ עדיין קשה בדברי התוס' - הגמ' בברכות שרבא אומר שהיו מזמנים שלשה שלשה.