נדרים (כב, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו", - ומבאר הר"ן "לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר, כדאמרינן בפרק האורג (שבת קה, ב) דמשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודת כוכבים".

ויש להבין, וכי החסרון של הכעס הוא שרק גורם ומביאו לכפור בעיקר, והרי הכעס עצמו חמור הוא שהגיהנום שולט בו?

ונראה לומר, דמזה שנאמר בגמרא "כל מיני גיהנום שולטין בו", ולא רק "גיהנום שולט בו", מבואר דלא רק על הכעס עצמו נענש בגיהנום, אלא בנוסף לזה מגיע גם לידי עבירות חמורות ולידי כפירה בעיקר, ולבסוף נענש בכל מיני פורענויות בגיהנום.

הצלת נפש של עולא

שם: "עולא, במיסקיה לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא, יאות עבדי? - אמר ליה, אין, ופרע ליה בית השחיטה ["שימות מהר" - ר"ן שם].

"כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה, דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? - אמר ליה, נפשך הצלת" ["שאלמלא כן היה הורגך" - ר"ן ]. ע"ש.

ויש להבין, האם עולא לא ידע בעצמו שטוב עשה משום פקוח נפש כדי להציל את נפשו, ולמה היה צריך לשאול את ר' יוחנן ע"ז?

ונראה לבאר ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה ה"ה): "אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם "ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

ולפי"ז י"ל דלכן הסתפק עולא אם עשה נכון, כיון שחשש שע"י הסכמתו מעודד אותו להריגות נוספות. אבל ר' יוחנן אמר שנכון עשה כיון שאינו דומה להדין הנ"ל, מכיון שבנדו"ד העבירה כבר נעשתה מקודם ולא מפני הסכמתו של עולא, והיה מותר להראות לו כאילו מסכים לכך כדי להציל את נפשו, וכאן גם אינו עומד בפני הריגה בפועל.

ונתן ה' לך לב רגז בבבל

שם: "קא תמה רבי יוחנן, מכדי, כתוב "ונתן ה' לך לב רגז", בבבל כתיב, ["והאיך גבר כעסו של אותו בן מחוזא כל כך להרוג את חברו" [בא"י] - ר"ן שם]? אמר ליה, ההוא שעתה לא עברינן ירדנא" ,ע"ש. - הכוונה בזה הוא שיהי' בארץ הריגה מתוך כעס דוקא זה לא יתכן, אבל בלי כעס אלא סיבה אחרת גם בא"י יתכן.