גמ' שבת ה, א: "אחרים אומרים (הזורק חפץ והאחר שקיבלו -רש"י) עמד במקומו וקיבל חייב, עקר (המקבל -רש"י) ממקומו וקבל פטור". ופי' רש"י "דלא איתעביד הנחה מכחו" וכן משמע טעם זה (דלא איתעביד הנחה מכוחו) לקמן לרש"י ולתוס' דאמר גבי האבעי' דר' יוחנן "זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבל (הוא בעצמו) מהו? שני כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי . . או דלמא בשני בני אדם דמי" ומבאר רש"י דצד הסברא שיהי' נחשב בשני בני אדם ופטור. הוא "דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו. . ועכבו זה" היינו גם מה שאמר רש"י לעיל דלא איתעביד הנחה מכוחו היינו שלא עשה הנחה לעקירה קמייתא דעכבו לילך מהנחתו, וכן בתוס' אמר סברא זו גם כן ד"כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק".

לכאו' יש להעיר על זה דאמרינן לקמן ה, ב: "א"ר יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב, מתקיף לה ר' זירא מה לי הטעינו חבירו . . איהי לא עביד עקירה? לא תימא קיבל אלא קלט" היינו דבזה שקלט הקילוח הרי היה עקירה, ולפי זה שקלטו היה עקירה, משמע דזה שאמר לעיל עקר ממקומו וקיבל פטור דעכובו ממקום הנחתו, הרי קלוטה הוה עכובו ממקום הנחתו והוא פטור אפי' עמד במקומו כשהוא קולט.

וכן משמע לר"ח אע"פ דאמר לגבי האיבעיא דר' יוחנן ד"אי הוה שני כוחות באדם א' כאדם אחד או וכו'" לר"ח דגריס "כשני בני אדם דמי וחייב . . או דלמא . . ופטור דהוא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימנו לשמאלו" דמשמע קצת דצד דסברא זו שהוא פטור, הוא לא לעכבו מהילוכו אעפ"כ הוא נכון משמע דאם קלט הוה עיכובו מהילוכו מעליא והוה פטור, וכמו שהוא מסביר הסברא להתחייב "כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא אתעביד מחשבתו" היינו דכאן הוא לא חטפה מהילוכו אלא רק דהא אתעביד מחשבתו אבל היכא דקלט דהוא עכובו מעליא הוה פטור.