תלמיד בישיבה
בגליון 770 כותב הרה"ג ר' יהודה לייב שפירא לבאר מחלוקת רש"י ותוס' בדף ט,א דאיתא בגמ' שם: "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים מתנת שכ"מ הוא, ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין".
וברש"י (ד"ה התם) פי' הטעם למה אינו חוזר בעבד וז"ל: "...ונשתחרר שעה אחת, כל זמן שלא חזר, ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". עכ"ל. אמנם בתוס' (ד"ה ואינו) כתבו וז"ל: "דהכל תקנת חכמים הוא גם מה שחזר בנכסים, גם מה שאינו חוזר בעבד", עכ"ל.
וביאר המחלוקת דרש"י ותוס', שנחלקו במהות גדר עבד. וכידוע שבעבד ישנם ב' ענינים א) גדר "ממון", שהוא קנין כספו של האדון ב) גדר "איסור" שחייב במצוות כאשה. וכן כשהעבד משתחרר ישנם ב' ענינים א) ענין "ממון" שקונה את עצמו, ואינו משועבד יותר לאדונו ב) ענין "איסור" שנעשה בן ישראל גמור ומחוייב בכל המצוות.
וידועה החקירה איך נפעל השחרור בב' הענינים: א) מתחיל מממון והאיסור מסתעף ב) מתחיל מאיסור והממון מסתעף. והנה כשחוזר משחרור העבד, אם השחרור הוא גדר ממון הרי חוזר הוא מדבר שבממון, ובד"מ יוחזר גם ענין האיסור, משא"כ אם השחרור הוא גדר "איסור" הרי חוזר הוא מדבר שבאיסור, ובד"מ יוחזר גם ענין הממון.
אבל פשוט שא"א לחזור מגדר "איסור" מדבר שכבר הוקדש, משא"כ בנוגע לממון אפ"ל ששכ"מ שהבריא יכול לחזור בו.
ובזה הוא דנחלקו רש"י ותוס': רש"י ס"ל שהוא גדר איסור, ולכן כתב שהטעם למה "אינו חוזר בעבד" לפי "שקדשו השם", היינו שהיות שהשחרור עצמו הוא מה שמקדשו לשם קדושת ישראל, ומזה אא"פ לחזור, משא"כ תוס' ס"ל שהשחרור הוא גדר "ממון", לכן כשחוזר בו אינו חוזר מדבר שהקדיש, כ"א מענין ממונו וזה אפ"ל ולכן ס"ל דהוי תקנת חכמים. ועיי"ש בארוכה. ע"כ תוכן דבריו.
אבל לכאו' א"א לומר בשיטת רש"י דס"ל דהעיקר דעבד הוה גדר איסור, והממון מסתעף מזה, דהנה, לקמן דף פה, ב תנן "גופו של גט שחרור הרי את בת חורין, הרי את לעצמך", וקאמר בגמרא "פשיטא, אמר לה לאשתו הרי את בת חורין לא אמר ולא כלום, אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום".
ועיין ברש"י (ד"ה אמר לשפחתו) דכתב וז"ל: "דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה, וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתריא נמי לבן חורין".
והיינו דרש"י ס"ל דעיקר העבד הוא דין הממון שבו שהוא משועבד לאדונו ומעשה ידיו לאדון, והאיסור מסתעף ממנו, ולכן הלשון הרי את מותרת (לשון של איסור) אינו מועיל, משא"כ באשה דהעיקר הוא דין האיסור שבה [עיין ר"ן ריש פרקין דכתב "דאין האשה ממונו של בעל, וברשות עצמה היא להנשא" עיי"ש] ודין הממון היא תוצאה מהדין איסור, ולכן מהני הלשון הרי את מותרת.
ולכן נראה לבאר בזה באופן אחר ובהקדים: דהנה ידוע (עיין רמב"ם הל' איסו"ב פי"ג ה"א-ה"ד) דבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן ... וכן לדורות כשירצה העכו"ם להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומבואר בפרשים (עיין שו"ת הרדב"ז ח"ג בימן תתקי"ז) דמילה וטבילה פועלים כניסת נפש הקדושה, דהמילה (הסרת הערלה) מוציאה אותו מטומאת העכו"ם, והטבילה מביאה את קדושת ישראל עיי"ש. ולכן מובן זה שמילה צ"ל קודם הטבילה (עיין גליוני הש"ס יבמות מו,א).
והנה מבואר לעיל שכשהוא יוצא ומשתחרר, השחרור נפעל בשתי ענינים א) ביטול שעבוד של האדון, הוא נפקע מרשותו ובעלותו (דין ממון) ב) מה שהוא קונה א"ע בתור בן חורין ונעשה ככל ישראל ומחוייב במצוות כישראל (דין איסור).
ועפ"ז יש לחקור (באו"א) האם השחרור פועל ביטול השעבוד של האדון ואז ממילא מסתעף ממנו שנעשה ככל ישראל, או שהם שני ענינים שונים שאינם תלויים זב"ז, דהיינו: האם האיסור היא תוצאה מהממון שבו ולכן כשמשתחרר ממילא נעשה כישראל, או שכהאדון משחרר את העבד, הוא נפקע מרשותו ובעלותו, אבל כדי להיות בן חורין וליחשב ככל ישראל זה תלוי בפעולתו של העבד.
ובעצם י"ל דזה תלוי בשקו"ט האם לאחר שעבד משתרר בעי טבילה מדאורייתא או רק מדרבנן. וראה ברמב"ם (שם) דכותב "כשם שמלין ומטבילין את הגרים כן מלין ומטבילין את העבדים הנלקחין מן העכו"ם לשם עבדות ... ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר דמקצת גירות הוא" עכ"ל. דהנה, תוס' ביבמות מז,ב (בד"ה שם גר) כתב וז"ל: בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי לה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין מ,א) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע"ג דלא טבלה וי"ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור שהטבילה של שחרור קודמת לגט עיי"ש ומבואר להדיא דס"ל דטבילה לאחר השחרור הוה מה"ת וכן פסק הרמב"ם בהל' איסורי ביאה שם. אבל יש ראשונים [רשב"א תוס' הרא"ש] בקידושין סב,ב דס"ל דטבילה לאחר השחרור הוה מדרבנן.
וא"כ י"ל דחולקים בזה דהנה אם נאמר דטבילה לאחר השחרור הוה מה"ת, וא"כ אפ"ל דהשחרור פועל רק ענין אחד שהוא נפקע מרשותו ובעלותו של האדון, וכדי ליחשב ישראל צריך טבילה מדאורייתא (ועיין שו"ת הרדב"ז דלעיל) [ומה דס"ל דאפשר לטבול לפני השחרור י"ל בזה, ואכ"מ] אבל אם נאמר דטבילה הוה מדרבנן א"כ אפ"ל דעצם השחרור פועל קדושת ישראל ז"א שהדין איסור מסתעף ותוצאה מהדין ממון.
ועפ"ז יש לבאר מחלוקת רש"י ותוס' בסוגיתינו דתוס' ס"ל לשיטתייהו דטבילה הוה מה"ת ולכן השחרור פועל רק ביטול השעבוד של האדון ועדיין לא נחשב כישראל עד שיטבול ולכן הוה תקנת חכמים שהוא לא יכול לחזור כי מן הדין כיון דעדיין לא הוה ישראל, יכול לחזור בו.
אבל רש"י אפ"ל דס"ל דטבילה לאחר השחרורו הוה מדרבנן ואז השחרור בעצמו פועל קדושת ישראל כמו שכותב להדיא "שקדשו השם" ולכן מן הדין אא"פ לחזור בו, ויש להאריך בכ"ז ותן לחכם ויחכם עוד.
Download PDF