בגמ' שבת ג, א מביאה הגמ' שמשנתנו "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית . . העני חייב ובעל הבית פטור" שהכוונה בפטור הוא פטור ומותר. וע"ז מקשה הגמרא "והאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת - דפטור ומותר - צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא" ושמואל לא הביא דין משנתנו דפטור ומותר. ומתרצת הגמ' "כי איצטריך לי' לשמואל פטורי דקא עביד מעשה, פטורי דלא קא עביד מעשה איכא טובא".

בהשקפה ראשונה כוונת התירוץ הוא דשמואל מדבר במקרה שעשה מעשה אבל במקרה שלא עשה מעשה איכא טובא. וצלה"ב, א. הלשון איצטריך אינו מובן דהוה ליה למימר כי קאמר שמואל (וכפי שהקשה השפ"א). ב. למה הגמ' קוראת למקרה של המשנה ד'לא קא עביד מעשה', דלכאורה יש מעשה שהרי הוא מגביה את החפץ.

אמנם בנוגע לקושיא הב' יש לפרש ששמואל מדבר רק כשיש מעשה של מלאכה כמו מפיס מורסא, צידת נחש וצידת צבי משא"כ במשנתנו לא עשה מעשה של מלאכה; אבל לפי זה קשה דהרי תוס' בד"ה 'בר מהני תלת' מקשה, וז"ל: "וע"ק לר"י והא האיכא הא דתני בפרק במה אישה שר"א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון והוא פטור ומותר דהא בברייתא אחרת קתני התם, רא"א יוצאה אישה בכובלת לכתחילה" ובגמ' שם (סב, א) מבואר שלפי ר"א מותר כי הם תכשיטים (ולא משאוי) וגם אין חשש שמא יטלטל את התכשיט (כי היא צריכה את התכשיט ע"ש) ולפי זה לכאורה גם כאן אין מעשה של מלאכה.

[משא"כ מפיס מורסא וצידת נחש שהתירו חכמים מאיסור דרבנן (וצ"ע מצידת צבי דלכאורה שם אין מעשה של איסור ולפי התירוץ דלקמן יש לתרץ גם כאן) אבל בכובלת וצלוחית שלא התירו לטלטל אלא שלכתחילה אין איסור מכיון שזה תכשיט ודרכה ללבוש אותו כל הזמן ולא תטלטל אותו].

וי"ל שגם בכובלת ובצלוחית יש מעשה של טלטול ברה"ר הגם שלכתחילה אין איסור, אעפ"כ זה שאין איסור הוא לא מצד המעשה שהוא עשה אלא מצד סיבה אחרת (שזה תכשיט) אבל המעשה הוא דומה למעשה של מלאכה. משא"כ משנתינו ש"לאו עקירה עבד ולאו הנחה עבד" (רש"י) שלא עשה מעשה של מלאכה.

וצע"ק דביאור זה הוא לכאורה רק לפי שיטת הרא"ש ור"ן ות"י שפטור ומותר הוא לעניין שבת די"ל עד"ז שאין בה מעשה רק לעניין מלאכת שבת הגם שיש מעשה של איסור, משא"כ לפי שיטת התוס' שפטור ומותר והיינו מותר לגמרי, צ"ל שגם זה שלא קעביד מעשה, הוא שלא עשה מעשה של איסור דלכאורה גם במשנתינו הגם שלא עשה מעשה שהיא לא מלאכה, אבל הוא עשה מעשה של איסור (מכיוון ד"מיירי בנכרי וחפץ של נכרי" דאם החפץ הוא של ישראל אסור נמצא שהוא עשה מעשה של איסור רק שבמקרה הזה מותר) וצ"ע.

ויש להוסיף לפי שיטת תוס' בד"ה 'בר מהני' שהתירוץ של הגמרא הוא ששמואל לא מנה הפטור ומותר של משנתינו כיון שפשוט שמותר, ולכאו' למה פשוט שמותר הרי תוס' בד"ה הקודם טרח למצוא אופן של פטור ומותר ואפי' בזה חולק עליו הרא"ש שאוסר גם בזה שמזה משמע שזה חידוש ומה הפשט בתוס'?

הנה בנוגע לשאלה א' דלעיל שהיא קושיית השפת אמת "הלשון איצטריך אינו מובן דהוה ליה למימר כי קאמר שמואל" הנה השפת אמת לפני שהוא מתרץ את תירוצו הוא כותב "ובתוס' רמזו קצת תירוץ על זה" והמדפיסים ציינו בחצי עיגול לתוס' ד"ה חצר אבל נראה שכוונתו היא בעיקר לתוס' ד"ה "בר מהני תלת" וז"ל: "הקשה ר"ת הא איכא הא דתנן "המכבה את הנר . . בשביל החולה שיישן פטור, ומוקי לה בחולה שיש בו סכנה, וא"כ הוא פטור ומותר דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ותירץ דהא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לי' לשמואל לאשמעי' כדמשני בסמוך דלא איצטריך לי' לאשמעי' פטורי דלא קעביד מעשה" ולכאורה לזה התכוון השפ"א שזה שכתוב בגמ' איצטריך (ולא כי קאמר שמואל) כי זה מילתא דפשיטא שמואל מונה רק דברים שיש בהם חידוש (וגם בתוס' ד"ה 'הצד' כתוב תוכן זה דבחידושי מהרי"ט מבאר הסלקא דעתך ומסקנא של תוס', שתוס' רוצה לדעת איזה דברים מונה שמואל ואי אפשר לומר ששמואל מונה הפטורים ומותרים בכדי שלא תטעה בשאר הלכות שבת (שיחשבו שפטור הוא פטור ומותר) דא"כ הי' לו להחשיב גם משנתינו ונר בשביל חולה אלא צ"ל ששמואל מונה הדברים שהם להלכה ומשנתינו ונר של חולה פשיטא שכך היא ההלכה ולא איצטריך לאשמועינן ובמסקנה תוס' מתרץ ששמואל מונה הדברים שצריכים להוכיח שהם פטור ומותר משא"כ היכא דפשיטא דפטור ומותר הוא לא מחשיב, ע"ש.

וצ"ע למה אצלנו במשנה שפשוט שפטור, הוא פטור ומותר ולכאורה יש ללמוד שהמשנה מיירי בישראל (כי דוקא בעכו"ם והחפץ של עכו"ם פטור ומותר) והדין יהי' פטור ואסור וגם אם לומדים כמו תוס' דמיירי בעכו"ם והחפץ של עכו"ם אם כך לא מובן מדוע פשוט כ"כ דהא הרא"ש חולק על תוס' וסובר דפטור ואסור משמע שזה לא פשוט כ"כ עד ששמואל לא צריך לכתוב אותו, וצ"ע.

וכן קשה קצת לפי תוס' לשון הגמרא "כי איצטריך לי לשמואל פטורי דקא עביד מעשה פטורי דלא קא עביד מעשה איכא טובא" דאם לומדים שכוונת הגמ' היא כי קאמר שמואל מובן דבתחלה הגמ' אומרת ששמואל מיירי כשעשה מעשה אבל כשלא עשה מעשה הוא לא מיירי שם ואיכא טובא ומשא"כ לפי התוס' שלומד שכוונת הגמ' היא שכי איצטריך לי' לשמואל דוקא כשעשה מעשה דאז יש חידוש אבל כשלא עשה מעשה פשיטא, נמצא שדברי הגמרא 'איכא טובא' אינה המשך לתחילת דבריו, דבתחילה מדבר על זה שלשמואל איצטריך ובסוף דבריו מדבר על זה שלפועל איכא טובא, משא"כ אם לומדים שכוונת הגמ' הוא כי קאמר פירוש של איכא טובא היא ששם לא מיירי שמואל הגם שזה לא קושיא חזקה מ"מ חסר קצת תבלין.