בתוד"ה באילן ד, ב ישנה מחלוקת תוס' והרשב"א אי שייך לומר שדי נופו בתר עיקרו ברה"ר (וידוע מה שהאחרונים מבארים מחלקותם דלכאורה צ"ב בשיטת התוס' מדוע שייך לומר שנוף ברה"ר ייחשב כרה"י, אבל אין שייך לומר שנוף של מקום פטור (או כרמלית) ייחשב רה"ר וביארו האחרונים שמחלקותם תלויה בגדר שדי נופו בתר עיקרו דלדעת התוס' הכוונה כאילו זורקים את העיקר על הנוף והיינו שכאילו דין הרשות שיש לעיקר ממשיך גם לנוף ועכשיו יש לנוף במקומו הוא חלות רשות זו. משא"כ הרשב"א לומד להיפך שהוא כאילו שהנוף נזרק אל העיקר, כלומר שכאשר יש חפץ המונח על הנוף לא מסתכלים ע"ז כאילו שמונח על הנוף אלא מסתכלים על זה כאילו שהוא מונח על העיקר שהוא ברשות אחר, והבן דלפ"ז מובנים כל הפרטים).

ובתוס' מבארים דלפי הרשב"א צ"ב מדוע אביי לא אוקים מחלוקת רבי וחכמים ברה"ר. ומבאר 'משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברשות הרבים'.

והתמיהה מובנת, דמה תירוץ הוא זה, דהרי עכשיו לא תולים מחלוקתם שהעיקר יחשיב את הנוף כמקום ד' - (וכפי שרצינו לומר (לפני זה בתוס') לגבי רה"י, אשר ע"ז כתבו שם שאין לומר כן כי לכו"ע אין צריך ד' ברה"י) - כי עכשיו אנו דנים להחשיב הנוף כרה"ר במקום מקום פטור (או כרמלית) ומה זה שייך לזה שאין צריך ד' על ד' ברה"ר.

ופירש המהרש"ל (וכ"כ המהר"ם) דתליא הא בהא דכיון שאין צריך ד' על ד' ברה"ר לכן לא מסתבר להחשיב הנוף כמקום פטור אף אם הוא למעלה מג' אלא מסתבר שיחשיבוהו כרה"ר לכו"ע וא"כ אף לפי רבנן יהיה חייב באופן כזה עי"ש. (וראה במהרש"א שכתב שאין זה מוכח כלל, ופירש כוונת התוס' באו"א דהתי' הוא בהמשך דבריו שנקט באופן שהעיקר ברה"י כי זה האופן שנקט רב חסדא עי"ש).

ולא זכיתי להבין, דהרי גם לשיטת המהרש"ל שיש לומר סברא כהנ"ל שאם אין צריך ד' על ד' ברה"ר אזי יש לדון שהנוף נחשב כרה"ר אף למעלה מג'. מ"מ זה פשוט אף לשיטתם שכל זה נאמר רק כאשר נמצא למטה מי' באויר רה"ר, אבל למעלה מי' דהרי אויר מקום פטור הרי פשוט לכאורה אף לשיטתם שהנוף נחשב כמקום פטור, ופשוט.

וא"כ עדיין צ"ב להרשב"א מדוע לא נקט אביי אופן מחלוקתם כאשר העיקר למטה מג' (או ט' ומכתפין עליו) והנוף למעלה מי' דהוי מקום פטור שבזה חולקים רבי ורבנן אי שדי נופו בתר עיקרו ונחשב רה"ר או לא. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.