א. כתב אדה"ז ריש סי' שמט (ומקורו בעירובין מח, א, ובטושו"ע שם): "כל אדם יש לו ד' אמות ברה"ר שיכול לטלטל בהם שנאמר שבו איש תחתיו, ולמדו מפי הקבלה שזה נאמר לענין טלטול שלא יטלטל כל אדם ברה"ר, אלא כמדת תחתיו היינו כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות ואמה כדי לפשוט פה ידיו ורגליו לפיכך מודדין לו באמה שלו, דהיינו (ממרפיקו קרוין עלבוגי"ן בל"א) עד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה), הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שהרי בד' אמות שלו יש בהם כדי פשיטות אורך גופו וידיו ורגליו. ואם הוא ננס באיבריו דהיינו שאמתו קטנה וגופו גדול ונמצא שלא יספיק לו ד' אמותיו נותנים לו ד' אמות בינוניות של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים".

לכאורה צריך ביאור במה שונה דין ד' אמות מכל דיני התורה; שבד' אמות מודדים לפי גודל האדם "הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו" (חוץ מבמקרה שהוא ננס שמודדים לו באמות בינוניות). ואילו בכל דיני התורה כאשר חז"ל קבעו שיעור מסויים, הם קבעו זאת לכולם ללא חילוק מהי מדתו של האדם. כמו לדוגמא: בדין מקוה שקבעו בו חז"ל שיעור למים שכל גופו של אדם עולה בהם, והוא ארבעים סאה ואם חסר כלשהו אפילו כשגופו של אדם הוא קטן והיינו גוף שמתכסה בכ' סאה, אין טבילתו עולה לו (ראה ש"ך ס"ג, ב"י ד"ה 'ולאו') כי כאשר חז"ל קבעו שיעור למים שכל גופו עולה בהם, הם לא חילקו מהו גודל גופו של אדם.

וכן מצינו בעוד כמה דינים שחז"ל קבעו בהם שיעור שווה. וא"כ במה שונה דין ד' אמות מכל דיני התורה שנמדדים לפי שיעור כל אדם ואדם?

והביאור בזה בפשטות: בכל דיני התורה ההקפדה בציווי הוא על החפץ שבו נעשית המצוה כמו בדוגמא הנ"ל, מקוה שהציווי (ויקרא יא, לו) "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור", ואפילו כשהפסוק (שם טו, טז) מצווה על "ורחץ את בשרו במים" הההדגשה בפסוק היא על מקום טהרה שמטהר את האדם, ובזה שיערו חז"ל שהכמות שכל גופו של אדם עולה בהם היא מ' סאה. משא"כ בדין ד' אמות ברה"ר התורה התייחסה בציווי אל האדם בתור פרט "אל יצא איש ממקומו שבו איש תחתיו" והרי התחתיו - מקומו של כל אחד הוא שונה לפי גודלו. וכפי שהגמ' (בעירובין) מנסה לדמות דין זה לדיני התורה שנכללים בכלל מס' כלים (פי"ז, יא) "הכל לפי מה שהוא אדם" דכתיב בהם "מלא קומצו מנחה" "מלא חפניו קטורת" וכו' (אלא שלמסקנא הגמ' אומרת שאין זה נכלל במשנה כי יש מקרה שיוצא מן הכלל, והוא ננס שמודדים לו באמות בינונויות לכן מודדים לכל אחד באמות שלו).

ב. ע"פ ביאור זה שדין ד' אמות שונה מכל שיעורי תורה שמתיחסים אל שיעור כל אדם ואדם, יש לתרץ קושיא נוספת שעלתה בהתוועדות אור ליג ניסן ה'תשמ"ו ע"י כ"ק אדמו"ר. והיא במשנה (שבת נב, ב) וברמב"ם (בהל' שבת פכ"ז, יא) "מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס", וצריך להבין שיעורי תחומין ה"ה ככל השיעורים "הלכה למשה מסיני"1 ובמילא השיעור הוא בתכלית הדיוק לא פחות ולא יותר, וא"כ צ"ע וחיפוש מהו הטעם ששיעור היציאה הוא "אמה" דווקא. דמשמע שאם יצא פחות מאמה לא חשיב יציאה. ולכאו' כיון ששיעור תחומין הוא בדיוק אזי גם אם יצא במקצת מחוץ לתחום - אפי' פחות מאמה - יחשב שיצא מחוץ לתחום?

ויש להוסיף עוד בתמיהה שבדבר: דבמסכת בבא בתרא (כג, ב) שנינו: "ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה הרי היא של בעל שובך, חוץ מחמישים אמה הרי הוא של מוצאו". ובגמרא שם: "במדדה . . כל המדדה אין מדדה יותר מנ'. בעי ר' ירמי' רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה מהו. ועל דא אפקי' לר' ירמי' מבי מדרשא". והטעם ד"אפקוה . . מבי מדרשא" (שהרי ח"ו לומר שיחשדוהו בענין של ליצנות כו') הוא כמבואר בתוס' (ד"ה 'ועל דא') משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אפילו רגלו אחת, דכל מדות חכמים כן הוא".

וא"כ הגע עצמך: "מדות חכמים" הם בתכלית הדיוק, עד כדי כך שכאשר נותנים שיעור של חמשים אמה למדדה, אזי המציאות היא "שאינו מדדה יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת" - רגל אחת של גוזל, שיעור הכי קטן, שהיא בוודאי פחות מטפח! לעומת זאת כשנותנים שיעור של תחומין אזי היציאה משיעור זה אינו אלא "אמה", ואילו פחות מאמה (ד או ה טפחים) אין זה נחשב ליציאה כלל?! ע"כ תוכן השיחה. באותה התוועדות לא תורצה השאלה הנ"ל (ואולי בשעתו תורצה בקובצי הערות למיניהם).

ג. אך ע"פ הנ"ל אפשר לבאר זאת, ובהקדים "קלאץ קשיא" דלכאורה מהו ההכרח לומר שכשהמשנה אומרת "מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס" הכוונה דווקא "אמה", אולי אפילו פחות מ"אמה" אסור לצאת. ומה שהמשנה נוקטת "אמה" הוא בגלל שהדיון שם בגמ' נסוב סביב שיעור אמות "ר"א אומר שתים יכנס, ר"ש אומה חמש עשר אמה יכנס". לכן ת"ק נקט "אפילו אמה אחת לא יכנס", אך באמת אפילו פחות מאמה אסור לו להיכנס לתוך התחום?

אולם באמת אי אפשר לומר זאת, שהרי מצינו במקום נוסף דין דומה. ושם כתוב במפורש ש"פחות מאמה אינו כלום", והוא בסי' שנח ס"ב, לגבי בית סאתים, שהוא שיעור היקף של מקום קטן (מאה אמה אורך, וחמישים אמה רוחב) המותר בטלטול. ואדה"ז כותב (בשם רבינו ירוחם ח"ד עא א"ד. הובא בבי"א ד"ה 'ומ"ש') "ובלבד שלא יהא ארכו יתר על פי שנים ברחבו אמה אחת כמו שחצר המשכן לא היה ארכו יתר על פי שנים ברחבו אפילו אמה אחת. אבל פחות מאמה אינו כלום ואינו אוסר".

וא"כ צ"ב בשני דינים אלו: א. יציאה חוץ לתחום. ב. שיעור בית סאתים. שלמרות ששיעורם הוא הלכה למשה מסיני אין עוברים עליהם אא"כ יצאו אמה יתירה מכל שיעורם?!

ד. והביאור בכל זה הוא ע"פ משנ"ת לעיל, שדין ד' אמות ברה"ר הוא שונה מכל שיעורי התורה בכך שהוא נמדד לפי ה"תחתיו" של האדם, ולא לפי שיעור קבוע. דמזה מובן שגם היציאה מחוץ לתחום אלפים אמה בשבת הוא לפי שיעור היציאה של כל אדם בפרטיות. והרי אצל כל אדם השיעור לצאת ממקום אחד למשנהו הוא פסיעה אחת שהוא רגיל בה שהיא בערך שיעור אמה כפי שרש"י כתב בגמ' שם (מב, א) "דרך הליכתו של אדם אמה", ולכן אלפים אמה הם אלפים פסיעות ומהאי טעמא אין המשנה אומרת "מי שיצא חוץ לתחום אפילו פחות מאמה לא יכנס", כי פחות מאמה "אינו כלום אינו אוסר" כי הוא פחות משיעור פסיעה של אדם, ואין בזה מה לאסור, ואפילו מטעם של "חצי שיעור אסור מן התורה" לא שייך לאסור כי פחות משיעור פסיעה אינו רק חסרון בשיעור של מלאכה, אלא החסרון הוא באיכותה של המלאכה, כפי שמבואר בלקו"ש חי"ד עמ' 13 לגבי עקירה בלא הנחה, והנחה בלא עקירה, שכשהחסרון הוא בגוף ועצם המלאכה לא שייך בזה "חזי לאצטרופי" עיי"ש בארוכה. ומהאי טעמא נמי שיעור בית סאתים אינו מתבטל אם הוא יותר לארכו או לרחבו "כי פחות מאמה אינו כלום".