שנו חכמים (מנחות פ"ג מ"ז) "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו..ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו".

ופירוש הדברים בפשטות הוא שאם חסר אחת (או יותר) מן הפרשיות שבמזוזה או שבתפילין אזי המזוזה או התפילין פסולים ואין כאן מצוה כלל, כדיוק הלשון "מעכבות זו את זו" (ולא "מעכבין").

וצריך להבין (וכלשון הגמרא בכגון דא) מנא הני מילי? מהיכא תיתי?

ואדרבא איפכא מסתברא, דהנה המקור למצות מזוזה ולמצות תפילין הוא ממה שבסיום פרשת קדש (שמות יג, א-י) כתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ובסיום פרשת והיה כי יביאך (שמות יג, יא-טז) כתוב "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך", ובסיום פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) כתוב: "הדברים האלה..וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך", ובסיום פרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יג-כא) כתוב: "דברי אלה..וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם..וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". היינו שבשתי פרשיות כתוב שהדברים שבפרשה זו יהיו על המזוזה לכן המזוזה היא שתי פרשיות ובארבע פרשיות כתוב שהדברים שבפרשה זו יהיו על היד ועל הראש ולכן התפילין הם ארבע פרשיות, ובפשטות הם מצוות נפרדות ואינם תלויים זה בזה. ובפרט ש"קדש לי" ו"והיה כי יביאך" נאמרו בזמן יציאת מצרים ו"שמע" ו"והיה אם שמוע" נאמרו בשנת הארבעים במשנה תורה [ויש להעיר מהשקו"ט אם בני ישראל הניחו תפילין במדבר ראה תו"ש חי"ב סימן מ]. וכן תוכן הדברים דד' פרשיות אלו בפשטות הם שונים. אלא שהצד השוה שבהם הוא שכל אחד מפרשיות אלו נצטוינו שיהיו על ידינו ועל ראשינו וחלקם גם על מזוזות ביתינו ובשערינו. ולפי זה אם יש לאדם רק פרשה אחת מפרשיות אלו מדוע לא יניחם על ידו ועל ראשו ועל מזוזות ביתו ובשעריו, וכלשון הגמרא (מנחות מד, א) "מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד" [ויש להעיר שבפשטות כל התקופה מיציאת מצרים עד משנה תורה בשנת הארבעים הניחו בני ישראל רק שתי פרשיות ראה לקו"ש ח"ט עמ' 52-53].

ויש לתמוה שבגמרא לא הובא מזה ולא כלום.

והנה במשנה שלפנ"ז גם מוזכר דברים המעכבים זה את זה ובפירוש המשניות לרמב"ם שם כתב "וכל אלו הוסמכו לרמזים במקראות המורים על היותן מעכבות והדבר קבלה בידינו" ואולי נתכוין בדבריו אלה גם למשנתנו לפי שבמשנתנו לא נתן טעם כלל להיותן מעכבין אבל לאידך נראה שלא נתכוין למשנתינו כפשטות לשונו "וכל אלו" דקאי על שלפני זה ועוד שדברים שבמשנתינו (משא"כ במשנה שלפנ"ז) לא הוסמכו לרמזים במקראות (בגמרא דידן, ואולי נתכוין לדרשות שאינם מצויים עתה) ואם קבלה נקבל. ועל כל פנים עדיין אינו מובן מה שבגמרא לא הוזכר מזה דבר וחצי דבר.

והנה במשנה שלאח"ז (פ"ד מ"א) כתוב "תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד" ובגמרא (מד, א) "אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת..מאי סבר גזירה שמא יפשע" ופירש רש"י "אי אמרינן דאינה מעכבת יפשע ולא יקנה האחרת", ועד"ז בפירוש המשניות לרמב"ם "שמא יפשע ויסתפק באחד תמיד". היינו שבאמת מצד גדר הדין אפילו אם אין לו אינן מעכבות זו את זו אלא שמצד גזירה שמא יפשע אמרו חכמים שמעכבות זו את זו [היינו שזהו ענין של אמירת חכמים וכדיוק לשון רש"י הנ"ל "אי אמרינן דאינה מעכבת". ובפירוש המשניות לרמב"ם "אבל אם לא היו לו אלא של ראש או של יד אינו רשאי להניחו עד שיעשה השני" ואכ"מ]. ולפי זה אפשר שגם מה ששנינו במשנתינו "מעכבות זו את זו" הוא מדרבנן מאיזה טעם שהוא.

ובסגנון אחר בהקדם מ"ש בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) "תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח" וצריך לומר שהכוונה בלשון התוספתא "מעכבות זו את זו" הוא כאלו כתוב "מעכבין" דהיינו שאם יש לו שתים צריך להניח שתים (וכן פירש במנחת ביכורים שם) [ויש להעיר ממכילתא דרשב"י (ס"פ בא) "והיה לאות על ידכה מיכן אמרו תפילין של ראש אין מעכבות של יד ושל יד אין מעכבות של ראש ואם אין לו אלא אחת יתן" וראה מילואים לתו"ש חי"ב סימן מח]. ואם כן אפשר שזהו גם הכוונה במשנתנו שצריך שיהיו כל הארבע פרשיות בתפילין ושתי פרשיות במזוזה ואינו יוצא ידי חובתו בלאו הכי.

אבל על כל פנים מן התורה אינן מעכבות זו את זו וכדאמרן. אך יפלא שלא הוזכר בגמרא מזה כלום.

והנה ברמב"ם הל' תפילין מזוזה וספר תורה פ"א ה"א כתב "ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה".

ובאמת שדעת רמב"ם בכל ענין זה תמוה מאד. שכתב בספר המצות מצוה יב "הציווי שנצטוינו במעשה תפלין של ראש והוא אמרו יתעלה והיו לטטפת בין עיניך וכבר נכפל הציווי במצוה זו ארבע פעמים" וכן כתב במצוה יג "הציווי שנצטוינו במעשה תפלין של יד והוא אמרו יתעלה וקשרתם לאות על ידך וכבר נכפל הציווי גם בזה ארבע פעמים. והראיה שתפלין של ראש ושל יד שתי מצות אמרם בגמ' מנחות..." וכן במצוה טו "הציווי שנצטוינו במעשה המזוזה והוא אמרו יתעלה וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך וכבר נכפל הציווי בכך". ותמוה מאד שכותב בתפילין ובמזוזה שנכפל ציווי זה כאילו בכל אחד מהפרשיות כתוב אותו הציווי דהיינו מעשה תפילין או מעשה המזוזה ולא כפשטות הכתובים שבכל פרשה מצוה על אותו הפרשה בלבד ועוד תמוה שמביא ראיה על היות של ראש ושל יד שתי מצות ואינו רואה צורך להביא ראיה ולבאר מדוע אין כל פרשה מצוה בפני עצמה שהוא לכאורה תימה יותר גדול.

וכן בשרשים לספר המצוות הנה בשורש התשיעי מבאר הרמב"ם שמצוות שנכפלו בתורה כו"כ פעמים אין ראוי למנותם במנין המצוות אלא כמצוה אחת ולדוגמא "הציווי על השביתה בשבת נכפל בתורה שתים עשרה פעמים היעלה על דעתך שיתכן למישהו שימנה את המצות ויאמר שמכלל מצות עשה השביתה בשבת והיא שתים עשרה מצות..זה מה שלא יטעה בו שום אדם כלומר בשביתת שבת שהיא מצוה אחת מכלל מצות עשה". ובשורש האחד עשר הוא מבאר "שאין ראוי למנות חלקי המצוה כל חלק בפני עצמו אם היתה כלולתם מצוה אחת פעמים שצוווי אחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים כגון מצות לולב שהוא ארבעה מינין אין לומר שפרי עץ הדר מצוה בפני עצמה ועץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה וכפת תמרים מצוה בפני עצמה לפי שכל אלו הם חלקי המצוה...".

והנה לכאורה אם יעלה על הדעת שכל הארבע פרשיות שבתפילין הם מצוה אחת היה יותר קרוב לומר שזהו מצד השורש האחד עשר וכמו שכתב בשורש אחד עשר "שכל מה שאמרו חכמים בו בפירוש שדבר פלוני ופלוני מעכבין זה את זה הרי זה ברור שהיא מצוה אחת" אבל הרמב"ם מביא את תפילין בשורש התשיעי שמבאר שם "שאפילו אם תמצא לשון חכמים שהעובר עברה פלונית כבר עבר על כך וכך לאוין או שהמבטל מצוה פלונית כבר עבר על כך וכך עשה אין זה מחייב למנות כל אותם הלאוין כל אחד בפני עצמו כיון שהענין אחד ואין בו רבוי ולא אמרו שהוא עובר על כך וכך עשה או על כך וכך לאוין אלא מחמת כפילות הציווי או האזהרה באותה מצוה שהרי עבר על אזהרות רבות או על ציווים רבים..ועל דרך זה עצמו אמרו כל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה מפני שנכפל הציווי בהם שמונה פעמים כלומר בשל ראש ושל יד" ונראה מדבריו שוב כאלו כתוב בתורה בכל אחד מהארבע פרשיות להניח כל הארבע פרשיות.

ובאמת דבריו אלה מכוונים עם דבריו שבמשנה תורה הנ"ל שהארבע פרשיות מעכבות זו את זו מן התורה, כי לדעתו בכל אחד מהפרשיות יש ציווי על מעשה התפילין בכלל (שכולל כל הארבע פרשיות) ולא על פרשה זו בפרט והוא פלא כי פשטות הכתובים אינם מורים כן כנ"ל.

ויש להעיר ממ"ש ר"א בן הרמב"ם בתשובותיו (פריימן סי' סג): "עיקר גדול בדת..שאין אנו סומכים על מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב אלא על מה שמורים עליו הכתוב והקבלה ביחד..וגם לו יורה פשט הכתוב הזה בהחלט שהכוונה בו..אעפ"כ חייבים אנו להאמין שהוא..מפני שהקבלה מפרשת בנוגע אליו...".

ובאמת נראה שאין דברי רמב"ם צריכים למ"ש ר"א בנו כי נראה דעתו שזה שבכל אחד מהארבע פרשיות יש ציווי על מעשה התפילין בכלל (שכולל כל הארבע פרשיות) כנ"ל הוא "מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב" שלא טרח להעיר ולהביא ראיה על זה כאילו הוא בכלל "זיל קרי בי רב הוא". ולפ"ז יתישב היטב לדבריו מה שבגמרא לא הוזכר מזה כלום.