בגמ' ב"ק סו, ב תוס' ד"ה 'מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני': "אף על גב דאיכא נמי תנאי דסברי הכי בהגוזל קמא (ששינוי לא קונה) מ"מ הלכה כב"ה דשינוי קונה, ו(עוד הא) התם נמי דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי כב"ה".

ויש להעיר במה שכתבו ש"דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי כב"ה", הא התוס' בעצמם לקמן סז, א (ד"ה 'אמר עולא') אמרו על אחד מהדחיות שדחה רבא ראיותיו של אביי, ד"שדיחוי בעלמא הוא", והוא ביחס לראיית אביי שר' אלעזר בן יעקב סובר ששינוי אינו קונה, שפוסק שגזל חיטין וטחנן וכו', אינו מברך על הפשרת חלה, ודחה רבא שהתם הוא משום מצוה הבאה בעבירה.

וכתבו ע"ז התוס', שדיחוי בעלמא הוא, ושבאמת היא ראי' טובה, דהרי אי שינוי קונה, אז שום מהב"ע אין כאן, דהכי כבר קנה החיטין (ע"י שינוי), לפני עשיית המצוה.

והנראה לומר בזה, ובב' אופנים:

א. שהתוס' כאן סובר כתירוץ הא' שבתוס' שם (סז, א) שדיחוי רבא הוא שראב"י פוסק שברכה על מצוה כזו שבאה בגזילה (אף שעכשיו זה כבר שלו) אסורה, דאין זה מברך אלא מנאץ, ברם המצוה אכן יצא, מכיון שקנה קודם ע"י שינוי.

ב. התוס' כאן סברי כשיטת ר"ת שבתוס' שם, שמצוה הבאה בעבירה אסורה אף בחפץ שכבר קנה ע"י שינוי, ודלא כהר"י שם. וממילא שדיחוי רבא הוא כן דיחוי מעליא.

והנה, היות שסתם תוס' הוא מדברי הר"י, לכן מסתבר כאופן הא', והפנ"י לקמן (סז, ב) על התוס' ד"ה אף גזול כותב במהלכו הב', שבאמת אף ר"ת סובר כהר"י ופליג עליו אך ורק לדעת עולא, ביחס לקנין ע"י יאוש גרידא, והיינו, שר"ת סובר שלדעת עולא אף שיאוש גרידה קונה, ואין צריך להחזיר החפץ כי אם דמים, (כן סובר ר"ת בדעת עולא), מ"מ סובר עולא שעדיין אסור משום מהב"ע, דקנין יאוש לא הוה "קנין גמור וחשוב".

(ומענין לענין באותו ענין, נראה להוכיח כמהלך הב' של הפנ"י, דהא הר"י (שם) לא הקשה על ר"ת כ"א מסוגיא דיאוש, ולא הוכיח מקנין ע"י שינוי השם (סוכה ל, א), ומטלה ונעשה איל, (לעיל סה, ב), והיינו שאף ר"ת מודה בקנין גמור כשינוי השם ושינוי הגוף, ודו"ק).