בירור שיטות הראשונים

א. בקשר לחששת עונה בינונית בוסת קבוע, מצינו דעות שונות בראשונים, שבכללות מתחלקים לארבעה קבוצות: א. דעת רש"י, שחוששין לעו"ב לעולם אף כשוסתה קבוע, לא שנא כשוסתה מובלעת בתוך ל' יום, לא שנא כשמופלגת מיום ל'. ב. דעת הרמב"ן והר"ן, שחוששין לעו"ב בוסת קבוע רק במקרה שוסתה מובלעת בתוך ל' יום. ג. דעת הרשב"א, שאין חוששין לעו"ב כשוסתה קבוע כלל. ד. דעת הרמב"ם והרי"ף, שאין חוששין כלל לעו"ב, לא שנא כשוסתה קבוע, לא שנא אינו קבוע.

מקור הדברים הוא בנדה (טו, א), ושם איתא: "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. ובגמ': אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה . . אמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה".

אולם באם מימרתו של רב הונא ("לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה") נסובה על המשנה ("כל הנשים בחזקת טהרה") או על מימרתו הקודמת של ריש לקיש ("והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה") – שנויה במחלוקת הראשונים:

לדעת רש"י, בא רב הונא להגביל דברי ריש לקיש ('לא שנו' ש'כל הנשים בחזקת טהרה' רק במקרה שעדיין 'לא הגיע שעת וסתה'), כמפורש בדבריו (ד"ה "לא שנו"): "לא שנו – דכי מצאה בתוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה אלא שלא הגיע שעת וסתה [הקבוע] – בתוך אותן ימים שהיה בדרך – כגון אשה שיש לה וסת ולא הגיע בתוך אותן הימים, אבל הגיע עת וסתה קודם ביאתו מן הדרך [שקדם לעו"ב] אסורה דאורח בזמנו בא".

אבל לדעת הרמב"ן, הר"ן והרשב"א, "מר אמר חדא ומר אמר חדא" – דלאחר שהביאה הגמ' מימרתו של ריש לקיש, הביאה עוד מימרא נפרדת של רב הונא בלתי תלויה בדברי ריש לקיש, בו מפרש שהמשנה שאמרה "כל הנשים בחזקת טהרה" התכוונה גם לאלו שעדיין לא הגיע שעת וסתם, אך אין לדבריו שום שייכות למה שאמר ריש לקיש.

ההשלכות הנובעות משיטותיהם

ב. למאי נפקא מינא? דייקו הרמב"ן (טו, א) והר"ן (שם ובפ"ב דשבועות) שלדעת רש"י בא רב הונא להגביל דברי ריש לקיש שאשה בחזקת טהרה בתוך עונתה (שלשים יום) רק במקרה שעדיין לא הגיע שעת וסתה, יצא הדין לשיטת רש"י שכשיש לה וסת קבוע – חוששת תמיד לעו"ב, לא שנא כשוסתה קבוע לאחר עונ"ב לא שנא כשהיא מובלעת בתוכה. דהרי באותה אשה שאמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה, באותה אשה אמר ר"ה לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה (שבפשטות קאי על אשה שיש לה "שעת וסת" היינו קבוע). ולכן כאשר וסתה הקבוע מובלע בתוך ימי עונתה, הנה אפילו אם בדקה ומצאה טהורה ביום וסתה, אעפ"כ חוששת לעונה בינונית. ואם וסתה קבוע לאחר עונ"ב, אפילו הכי מחדש ריש לקיש דחוששת לעו"ב.

על זה תמהו הרמב"ן והר"ן דמדוע ניחוש לעו"ב כשוסתה קבוע כמה ימים לאחר עו"ב – "הלא כל שיש לה וסת קבוע דמיה מסולקין ממנה עד זמן וסתה". ולכן מפרשים הם שבאמת אין דברי רב הונא מוסבים על מימרת ריש לקיש, ואין אשה שיש לה וסת קבוע חוששת לעו"ב – אלא אם כן וסתה הקבוע מובלעת בתוך ימי עונתה, דהרי "אי אפשר לנו לומר שאשה זו לעולם לא תראה"1. וכן נראה שיטת האשכול שכתב (פ"ג): "וחזי לן דאפילו אשה שיש לה וסת (קבוע) מכ"ה לכ"ה יום ועבר היום ולא ראתה, צריכה נמי לחוש ליום ל' מראיתה האחרונה, כיון דאיתרע חזקת וסת שלה, אחר רוב נשים שדינן לה".

אולם על חידוש דינו של הרמב"ן שחוששת לעו"ב כשוסתה מובלעת בתוך ימי עונתה חולק אמנם הרשב"א בחידושיו (טו, א) וכותב עליו: "וזו חומרא גדולה", ולדעתו אין לחשוש לעו"ב בוסת קבוע כלל "כיון דקביע ליה זמן איסור". וכן עולה מפשטות דבריו בתורת הבית (ז, ג) כלפי דין וסת הקפיצות: "אף על גב דהגיע זמן עונה בינונית מותרת דהא קביע לה וסת, ואילו בוסת התלוי במעשה וכו'". [כפי שהעירו כמה, ממשמעות הרשב"א2 עולה שהבין ברש"י שגם הוא לא קאמר לחשוש אלא לעו"ב שלאחר וסתה (כסברת הרמב"ן ד'לעולם לא תראה') אבל לא לעו"ב שלפני וסתה (דלא כפירוש הרמב"ן ברש"י)].

הריטב"א (טו, א ד"ה "א"ר") בחר במהלך דומה. גם הוא מפרש שאין דברי רב הונא מכוונים כלפי דברי ריש לקיש וכפי' הרמב"ן. אלא ר"ל מיירי היכי דוסתה רגילה להגיע בין ימים מסויימים דוקא, כענין וסת תרומת הדשן. ד"עונה מיהת אית לה דרגילה להפסיק בו טהרה, אלא שפעמים מקדים או מאחר, ואותו זמן שבינתים שהוא ברור לו ויודע שלא הקדימה בו, זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך ימי עונתה וקמ"ל דלא חיישינן שמא תקדים ותראה בו שלא כמנהגה" והיינו "דוקא תוך ימי עונתה ולא שתהא לעולם בחזקת טהרה לבעלה . . דהא לא אפשר". ויש שהוכיחו שהוא ס"ל כדעת הרשב"א הנ"ל, דבסוף דבריו כתב באשה שלא ראתה בשעת וסתה: "ואין לה לחוש עד שיגיע עת וסתה פעם אחרת ואין לה לשנות דיניה עד שתעקור וסתה ג' פעמים".

ביאור דעת הרמב"ם וסייעתו שאין דין עונה בינונית

ג. אולם, הרי"ף (שבועות ד, ב), הרמב"ם (אסו"ב ד, ט), הרא"ש3 (טז, ב), הראב"ד4 (בבעה"נ) והראב"ן (סי' שלג) לא הזכירו דין עונה בינונית כלל ועיקר (כפי שהעירו הרמב"ן והר"ן) וגם הרא"ה בבדק הבית (ז, ב) חולק על כל דין עונה בינונית והאריך לחלוק על הרשב"א בזה5. והגמרא מתפרשת להם באופן אחר לגמרי, כי לדעתם הסוגיא כולה עסוקה באשה שיש לה וסת, וכדלהלן.

הדין היחידי שהביא הרי"ף, הוא מה ששנינו (יב, א) "החמרין והפועלין . . נשיהן להן בחזקת טהרה". והן הם דברי הרמב"ם שכתב "כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן . . הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבוא אינו צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא".

"נראה מדבריו", כותב הר"ן (שם), "שא"צ לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכן כלל" – היינו לא לעונה בינונית. וכוונת ריש לקיש באמרו "והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה" הוא לאוסרה בעונת וסתה (הקבוע) ולהתירה לגמרי בין לפניו בין לאחריו. דסד"א שבבא מן הדרך הקילו להתירה בעונת הוסת משום דוסתות דרבנן, קמ"ל ר"ל דבעונת וסתה אסורה, אבל קודם ואחריו – מותרת6. כך ביארו הר"ן (שם) והמגיד משנה (שם) בשיטת הרמב"ם.

החדוד הלכות (טו, א) מוסיף בזה, שהרמב"ם הוכרח לפרש דריש לקיש מיירי באשה שיש לה וסת קבוע דוקא, דהרי הוא ס"ל דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש לעולם אפילו לבעלה, א"כ אין מקום לחשוש דוקא לעו"ב7. "וא"כ לדעת הרמב"ם אינו מוזכר כלל בש"ס דידן דאשה שאין לה וסת שצריכה לחוש לעונה בינונית, דלא למדו הפוסקים זה אלא מדריש לקיש . . ולרמב"ם מיירי באשה שיש לה וסת". וכן כתב הפתחי נדה (טו, א) בביאור דעת הרמב"ם, והכו"פ (קפד ס"ק א, יג) כתב מפורש שלדעת הרמב"ם וסייעתו אין דין עונה בינונית כלל8. ולזאת כתב הר"ן לסיכום: "וזו היא קולא גדולה ביותר".

לסיכום, ישנם ארבעה שיטות בראשונים: א. דעת רש"י לחשוש תמיד לעו"ב אפילו ביש לה וסת קבוע. ב. דעת הרמב"ן לחשוש לעו"ב רק כשהוסת קבוע מובלע בתוך עונתה. ג. דעת הרשב"א והריטב"א לחשוש לעו"ב רק באשה שאין לה וסת קבוע, אבל ביש לה וסת קבוע אין לחשוש כלל. ד. דעת הרי"ף והרמב"ם ושאר ראשונים שאין לחשוש כלל לעו"ב אפילו באין לה וסת.

האם נקטו המחבר ונו"כ כדעת הר"ן או כדעת הרשב"א?

ד. מעתה נברר דעת הפוסקים להלכה. נראה9 מלשון הטושו"ע (סי' קפט, ס"א) שנקטו כדעת הרשב"א10, וכתבו: "כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה, שהוא עונה בינונית לסתם נשים, ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה, חוששת לזמן הידוע".

והט"ז (סק"א) מבהיר: "כאן קא משמע לן דאין צריכה לחוש לסתם עונה שהוא שלשים יום, אלא לזמן הידוע לחוד, כיון שיש לה וסת קבוע".

הט"ז אף מביא שיטה זו לקמן (סי' קפט, סקל"ג) בשם רש"ל בהגהותיו על הטור (סעי' טו) כלפי דין הפסיקה ראיותיה. שם כתב הרש"ל: "ואינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו שלשים יום לראייה הראשונה, דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע הוא דאמרינן הכי, אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה מלראות למה לן למיחש דתשנה ראייתה לשלשים מאחר דליכא ריעותא לפנינו".

הרי עולה לכאורה מדעת הט"ז שאין לחשוש לעו"ב בוסת קבוע, דגם בדין הפסיקה ראיותיה אין הט"ז חולק על קביעת רש"ל שאינה חוששת לעו"ב בוסת קבוע (כמבואר שם). [משתיקת הרמ"א כאן משמע דמודה לזה, אכן תלמידו הלבוש כ"כ בפשטות: "ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע . . חוששת לזמן הידוע לה", וכן הבין אדה"ז בדעת הרמ"א לקמן (סי' קפט, סמ"ב)].

דיון בדעת הט"ז

ה. למרות כל זה, ישנה מבוכה רבה בדברי הפסוקים בדעת הט"ז11. וכדי לבאר הדברים, מן הצורך להקדים בביאור לשונות הטושו"ע בדין "עברה עונתה ולא בדקה" ודברי הט"ז שנאמרו בקשר לזה ושעליהם נסובה כל המהומה, ואולי גם יתורצו בזה כמה קו' האחרונים.

א. הטור בסו"ס קפד כתב בשם הרשב"א: "יש לה וסת שלא קבעתו עדיין שלשה פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה".

ומקבילו בשו"ע (סי' קפד ס"ט): "וי"א שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע". וכ' הרמ"א: "והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ"ט".

ב. הטור בריש סי' קפט כתב: "ושלא קבעתו . . אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה . . כיון שעברה עונתו מותרת".

ומקבילו בשו"ע (סי' קפט ס"ד): "הקבוע אע"פ שעברה עונתה . . אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. ושלא קבעתו ג"פ, אם . . לא בדקה . . כיון שעברה עונתה, מותרת". ומסיים המחבר: "ועונה בינונית, שהיא לל' יום, דינה כוסת קבוע".

– ולתשומת לב הקורא יצויין, שהמשפט "ועונה בינונית . . דינה כוסת קבוע" אינו מופיע בדברי הטור כאן כהמשך לדין "עברה עונתה ולא בדקה", אלא הוא הוספת המחבר בלבד!

למאי נפקא מינה אם הטור מסיים בה אם לאו?

דהשתא ארווח לן טובא דלא קשה מידי קושיית האחרונים על פירוש הט"ז כאן (סי' קפט, ס"ה). הם הוכיחו, שמזה שהמחבר מסיים בהמשפט "ועונה בינונית . . דינה כוסת קבוע", מוכח שלא כפי' הט"ז. ואף יש שנדחקו ליישב דברי הט"ז בדברים שלא אמרם ואף יסתור א"ע במש"כ תוך כדי דיבור. אמנם כאשר נדייק בדברי הט"ז, יש מקום לומר בד"א שלא כיוון באמת להקשות ולתרץ דברי המחבר, אלא בא בעיקר לבאר דברי הטור, ובזה יסתלק מעיקרא כל קושיא בדברי הט"ז.

ובהקדים: הפוסקים (פרישה יח, הביאו הט"ז סי' קפד סי"ג. ובסי' קפט ס"ה) הקשו קושיא כללית בדין עברה עונתה ולא בדקה, שמדברי הטושו"ע עולה (משני המקומות דלעיל) שפסקו באין לה וסת קבוע שאם עברה עונתה ולא בדקה – מותרת. אמנם, בסי' קפו משמע שפסקו כדעת הרא"ש והרמב"ם שאשה שאין לה וסת קבוע צריכה בדיקה קו"ת ואח"ת לעולם, והאיך פסקו כאן שמותרת בלא בדיקה?

בישוב הדברים כ' הט"ז (סי' קפט ס"ה): "אע"ג דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש, כאן מיירי שיש לה כבר וסת [קבוע] אלא ששינתה עכשיו בוסת חדש, ולא קבעתו שלש פעמים" – וכשתחשוש בחודש ימים ליום השינוי, טהורה אפילו אם עברה ולא בדקה12.

לפום ריהטא מתקבל הרושם מדברי הט"ז: א. שדעת המחבר לפסוק כהרמב"ם והרא"ש שבוסת שאינו קבוע בודקת עולמית. ב. שגם הוא, הט"ז, מסכים לזה, ולכך נדחק ליישב פסק המחבר בסי' קפו עם דבריו כאן. ג. לפי הט"ז יפסוק המחבר שאם עבר יום החשש של השינויים ולא בדקה טהורה, אבל כשחוששת לעו"ב של השינויים אינה טהורה אם לא בדקה כיון דדין עונה בינונית כוסת קבוע.

הבהרת דעת המחבר בסי' קפו

ו. אמנם כשנעיין היטב נראה שבאמת אין המחבר פוסק בסי' קפו כדעת הרמב"ם והרא"ש שבוסת שאינו קבוע צריכה בדיקה עולמית מדהביא דעת המקילים בסתם (כידוע הכלל בזה), ורק שעל בעל נפש לחוש לדעת המחמירים. לעומת זאת הטור, נקט כדעת אביו הרא"ש שפסק לחומרא כר"ח. וא"כ נוכל לומר שקושיית הט"ז ["דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש"] אינו אלא על דעת הטור, ובמילא ביאורו של הט"ז [ש"כאן מיירי שיש לה כבר וסת (קבוע) אלא ששינתה עכשיו בוסת חדש, ולא קבעתו שלש פעמים"] ג"כ לא קאי אלא על דברי הטור. וסמוכין לכך מהא דבסי' קפ"ד סקי"ג (ששם הוא עיקר דבריו) נכתבו דברי הט"ז כתירוץ לקושיית הפרישה על הטור, והטעם שכתבו כאן בפשטות הוא מפני שכאן מקומו (והרי בהרבה מקומות מכוין הט"ז דבריו כלפי הטור) ומלבד סוף דברי המחבר – שעונה בינונית דינה כוסת קבוע – דבריו שווים ממש לדברי הטור, וכנזכר כל זה לעיל בלשונם. וכל זה יתבאר לכל מי שיעיין בדבריו בסי' קפ"ד שם.

יישוב קושיית האחרונים על הט"ז

ז. על פי זה נרוויח פתרון לקושיית הסדרי טהרה בדברי הט"ז.

הסדרי טהרה (סי' קפד סי"ג, סי' קפט ס"ב) הקשה על הט"ז שאי אפשר לשלב פירוש זה [לחלק בין וסת קבוע לקבוע ששינתה] בדברי המחבר, דהרי מיד לאחר מכן ממשיך המחבר: "ועונה בינונית שהיא לשלשים יום דינה כוסת קבוע" – היינו מדסיים המחבר בעו"ב מוכח שהסעיף כולה עסוקה במקרה ששייך לחשוש לעו"ב. וכיון שפשוט13 שאין חוששין לעו"ב בוסת קבוע, אפילו אם שינתה, על כרחך בא המחבר לחלק דוקא בין קבוע לאינו קבוע – ולא כדברי הט"ז שמחלק בין קבוע לקבוע ששינתה.

ולפי מה שבארנו, הרי דברי הט"ז נכתבו בעיקר כקושיא על הטור ולא על המחבר (דהוא לא פסק כדעת הרא"ש והרמב"ם בסי' קפו) א"כ ביאורו קאי ג"כ דוקא על דברי הטור ולא על דברי המחבר.

דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן

ח. ויש לומר שהדברים מדוייקים בלשונו הזהב של אדה"ז בשולחנו.

בדין זה של המחבר (סי' קפט ס"ד) שאם עברה עונתה מותרת בלא בדיקה (בוסת שאינו קבוע) כתב אדה"ז (סקי"ג) בזה"ל: "מותרת – בלא בדיקה כדברי האומרים דאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש לעיל סימן קפ"ו (ולהרמב"ם והרא"ש שם עיין פרישה סימן קפ"ד וט"ז14 ונקודות הכסף)".

ופשטות משמעות לשונו מורה לכאורה, שמכיון שלא נפסקה ההלכה בשו"ע כדעת הרמב"ם והרא"ש – וכמפורש בדברי אדה"ז בסי' קפו (סק"ז): "הש"ע לא הביא דעת הרמב"ם והרא"ש אלא שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם15 אבל העיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע" – לכן אף שליכא קושיא בדברי המחבר עצמם, מכל מקום ראוי לציין שהאחרונים (פרישה ט"ז וש"ך) דנו בהתאמת דין זה גם עם שיטת הרמב"ם והרא"ש (והטור). היינו שמרמז אדה"ז שקושיית הט"ז אינה אלא לשיטת העומדים בדעת הרמב"ם והרא"ש (הטור) ולא לשיטת המחבר בשו"ע.

ועפ"ז לא קשה מידי הסדרי טהרה על הט"ז, דהרי כל הקושיא היתה תלויה בזה שתירץ הט"ז שיטת המחבר, כך שאין הדברים מתאימים לרצף דברי המחבר עצמו תוך כדי דיבור, שכתב "ועונה בינונית שהיא לשלשים יום דינה כוסת קבוע", ואם בוסת קבוע עסקינן, הרי אין חוששין לעו"ב כלל בוסת קבוע ואין טעם להזכירו! אבל לפי המבואר כאן שאין קושיית הט"ז מכוון אלא על הטור – הרי ממילא נסתלק קושיית הסד"ט16, דהרי בטור לא מופיע משפט זה ("ועונה בינונית . . דינה כוסת קבוע") כבדברי המחבר, א"כ ליכא הוכחה שהטור מיירי דוקא בוסת שאינו קבוע, ויפה פירש הט"ז שמיירי הטור בוסת קבוע ששינתה. אבל בשיטת המחבר, מודה הט"ז שאין חוששין לעו"ב בוסת קבוע אפילו כששינתה.

ואחר כתבי זאת מצאתי עד"ז בלחם ושמלה (סי' קפט שמלה, ט) דברים דומים, כמעט כלשון אדה"ז אף שאינו מזכירו: "לפע"ד נראה כי . . לא הביא דעת הרמב"ם והרא"ש אלא להורות דבעל נפש יכול להחמיר ע"ע ואין בזה משום שלא יהא לבו נוקפו, וגם הרמ"א שהגיה שם והעתיק לשון הרמב"ם . . י"ל ג"כ דלא אתא להורות כן הלכה אלא למאן דחייש לדעת הרמב"ם"17.

ביאור דעת הט"ז לשיטת החוו"ד וסייעתו

ט. מזה נובע ג"כ שאין מן הצורך לדחוק בדברי הט"ז שהוא ס"ל כדעת הר"ן והרמב"ן ולא כדעת הרשב"א. דהר"ן והרמב"ן כתבו שיש לחשוש לעו"ב כשוסת קבוע מובלעת בתוך עונתה, ומזה שהט"ז (נראה כ)מחדש בהמחבר בסעיף ד' שמיירי בוסת קבוע ששינתה, שבסופו כ' המחבר "ועונה בינונית דינו כוסת קבוע", מוכח מזה שבוסת קבוע ששינתה עדיין חוששת לעו"ב (כל זה שמובלעת בתוך העונה). ואכן כך הבינו כמה מגדולי האחרונים, הרי הם החוו"ד (סק"ב), הפרדס רימונים (מ"ז, ה ובפתיחה, יח), והפרי דעה18 (טו"כ, א).

וז"ל החוו"ד: "לפי תירוץ הט"ז צ"ל הא דאמר [המחבר] ועונה בינונית דינה כוסת מיירי ג"כ שיש לה וסת רק שעברה וסתה ולא ראתה דאז חוששת ליום ל' מהראייה שעברה".

והניף ידו שנית לקמן (ביאורים סק"כ): "ומה שכתב בשם רש"ל דאפילו לעונה בינונית אינה חוששת, מבואר בר"ן [על ה]רי"ף בהדיא להיפוך, שכתב דאפילו אשה שיש לה וסת ועבר וסתה ולא ראתה חוששת לעונה בינונית, משום דוכי לעולם לא תראה ע"ש. וכן מוכח מהט"ז עצמו בס"ק ה'".

אמנם, הרי קי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומאיזה טעם צריכים להכניס סתירות ולדחוק בדברי הט"ז עצמו תוך כדי דיבור בין סק"א לסק"ה, ובפרט שבסקל"א הביא כן בדעת הרש"ל באין חולק עליו כלום.

י. והדברים עולים בקנה אחד עם שיטת אדה"ז, שבסעיף א' כתב ברורות: "ואינה צריכה לחוש לעונה בינונית – אפילו שינתה וסתה פעם ושתים שצריכה היא לחוש גם ליום ששינתה בו כדין וסת שאינו קבוע כדלקמן – כל זמן שלא נעקר וסת הקבוע לגמרי", והיינו בהדיא דלא כהט"ז בסק"ה, ועכ"פ הי' לאדה"ז לכתוב "דלא כט"ז" וכיו"ב, וכן כתב גם בס"ק מ"ב, אלא היינו כדלעיל.

יישוב דעת הט"ז ואדה"ז בדין ראתה בינתיים

יא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שבזה יתורץ ג"כ עוד קושיא שהקשו כמה אחרונים בדברי הט"ז (סקי"ז) וגם בדברי אדה"ז (סקמ"ב) שפסק כמותו לקמן בהגהת סעי' יג.

שם כתב הרמ"א: "ראתה באחד בניסן ועשרים בו חוששת לאחד באייר מפני ראש חודש ניסן". מוסיף על זה הט"ז (סקי"ז), "פשוט שגם כאן חוששת גם ליום א' דראש חודש אייר שהוא יום שלשים מן הראיה דראש חודש ניסן כסתם עונה בינונית לשאין לה וסת קבוע". וכך כתב אדה"ז (סקמ"ב) "מפני ר"ח ניסן – שהוא וסת החדש, וגם ביום א' דר"ח אייר שהוא ל' בניסן חוששת משום עונה בינונית אם אין לה וסת קבוע עדיין". הרי דעת הט"ז ואדה"ז שאע"פ שראתה בינתיים בעשרים בניסן, מ"מ חשבינן להעונה בינונית מראייתה הראשונה.

על זה הקשה רעק"א (על הט"ז שם): "לא זכיתי להבין דהכא דראתה בכ' בניסן פשיטא דאין צריכה לחוש ביום א' דר"ח אייר לעונ"ב ותמיד מחשבין עונה בינונית מראייה האחרונה". ובפת"ש (סק"י) הביא דכן הקשו הסד"ט (סקי"ג) והחוו"ד (סקי"ג) ולבסוף מגלה גם טעם החולקים על הט"ז, וכותב: "דלא מיבעיא לדעת הב"ח דס"ל דבכל וסת הפלגה מונין ההפלגה מהראייה האחרונה, ודאי דאף בעונ"ב הדין כן, אלא אפילו לדעת הט"ז דפליג לענין וסת הפלגה, מ"מ בעונה בינונית מודה – דהא הטעם שחוששין לעונ"ב כתב הר"ן שהוא משום וכי לעולם לא תראה, א"כ ודאי דהחשבון הוא מראייה האחרונה וא"כ צדקו דברי הב"ח". עכת"ד.

הרי שטעם החולקים על הט"ז ואדה"ז מיוסד על סברת הר"ן ד"וכי לעולם לא תראה" (שהוא היסוד לכל שיטתו בעו"ב), ולכן במקרה שתקדים לראות קודם עו"ב כבר אין טעם מספיק לחשוש לשלשים יום מראייתה הראשונה (עו"ב) דהרי במציאות כבר ראתה. זוהי טעם החולקים על הט"ז.

אך לאור המבואר למעלה יתבררו ויתלבנו הדברים, דהרי הט"ז ואדה"ז לשיטתם נקטו כדעת הרשב"א19 ולא הר"ן (שהוא יסודו של רעק"א ושאר האחרונים, כפי שביאר הפת"ש), ד"כיון דקביע ליה זמן איסור" לכן אינה חוששת לעו"ב בוסת קבוע כלל, ומזה גופא שלא קיבלו סברת הר"ן, ממנו נובע ג"כ חומרא (כנראה) – דבוסת שאינו קבוע חוששת עדיין לעו"ב מראייתה הראשונה.

ביאור סברת הרשב"א והרמב"ן בכללות דין עו"ב

יב. ובביאור סברת הדבר לא נצטרך להביא מרחוק לחמנו, דהרי גם בזה האיר אדה"ז עינינו עוד בראשית סימן קפ"ט קו"א א'. שם קובע יתד חזק בכל דין עו"ב בביאור ההבדל בין שיטת הרמב"ן לשיטת הרשב"א: לדעת הרשב"א חששת עו"ב הוא לא רק חיוב בדיקה אלא חיוב פרישה, כאילו שהעניקו חז"ל לעו"ב כל חומרת הוסת קבוע בשלימותו כאילו "קביע ליה זמן איסור". ואילו לדעת הרמב"ן, אין הדבר אלא חיוב בדיקה ד"וכי לעולם לא תראה". היינו שלדעתו לא העניקו לעו"ב כל חומר וסת קבוע אלא חששא בעלמא הוא מחמת הסברא ד"וכי לעולם לא תראה".

ואולי יש לומר לפי זה שבדבר זה נחלקו הפוסקים: דעת הט"ז ואדה"ז לנקוט כדעת הרשב"א, שלדבריו יש לעו"ב כל החומרא דוסת קבוע שהוא הוסת לרוב נשים, א"כ אף שתקצר בהפלגתה אעפ"כ תחשוש לעו"ב מראייתה הראשונה, כי בזה עצם הראי' הוא הגורם20. ואילו לדעת רע"א וש"פ העומדים בשיטת הרמב"ן יסברו דהואיל ואין הפרישה נדרשת אלא הבדיקה מחמת חששא בעלמא, א"כ הואיל ובמציאות ראתה לפני עו"ב והרי כל טעם החשש לעו"ב (לדעת הר"ן והרמב"ן בוסת קבוע המובלעת בתוך עונתה) הוא מחמת הסברא ד"וכי לעולם לא תראה", לכן (במקרה דומה, שראתה לפני היום המיועדת לה) יש לחשוב עו"ב מראייתה האחרונה דוקא.